אנחנו חיים בתוך מציאות קיצונית מתמשכת. כמעט שנתיים חלפו מאז הטבח של 7 באוקטובר, החטופים עדיין מצויים בסכנת חיים ובסבל בל יתואר, ומלחמת ההשמדה נמשכת עד לרגע זה. בשמנו מתרחשות בעזה זוועות של הרעבה, הרג, התקפות על בתי חולים, עקירה והרס. האלימות הנוראה שבתוכה אנו מתקיימים מביאה לתחושת חוסר ביטחון מתמדת, דריכות וחרדה, ופוגעת באופן עמוק באיכות החיים של כולנו.
בתוך מציאות משותפת זו "הקיר נפל": המציאות החיצונית, הקיצונית והאלימה חדרה לכל מרחב ומשפיעה על כל אחת ואחד מאיתנו – מטפלים ומטופלים כאחד. מושג הקיר הנופל מוכר בעיקר בהקשר של מצבי סכנה, המעוררים חוויות פגיעות וחרדה המשותפות לשני צידי הקשר הטיפולי. אך גם התוקפנות שכולנו בצורות שונות מעורבים בה מייצרת שבר בחדר הטיפול- מפילה את הקיר. האלימות הקיצונית שכולנו בתוכה, בין אם תוך הכרה, הכחשה, התנגדות או השתקה, מייצרת גם מצבים נפשיים משותפים נוספים שאנו חוות ועדות להם, כמו התגברות תפיסות מפוצלות ודיכוטומיות, ונסיגה לחשיבה פשטנית, ללא התבוננות על ההקשר החברתי־פוליטי הרחב. אלו מובילות להקצנה ולהסלמה עד כדי דה־הומניזציה של "האחר".
כנשות ואנשי בריאות נפש ורווחה, מוטלת על כתפינו האחריות לא להתעלם ממציאות כה קיצונית של מתקפה על האנושיות, לצאת מהעמדה הניטרלית והקלאסית במרחב הציבורי, ולפעול למען הצלת האנושיות מקריסה. עלינו להבהיר את ההקשרים הרחבים של ההרג וההשמדה המתמשכים בשמנו; עלינו להחזיק את המוסר, לזעוק בעבור המוחלשים והמושתקים, ולהתריע מפני קריסה נוספת – לא רק של הקורבנות אלא גם של החברה המשמידה.
שנים רבות חונכנו , במסגרת ההתמקצעות הטיפולית, לשמור על האנונימיות במרחב הציבורי, ועל הנייטראליות במפגש הטפולי. להיות "לוח חלק " עליו ניתן להשליך את העולם הפנימי. להבנתנו, בתקופות קיצוניות אלו, התעלמות מהמציאות, מהקשרים פוליטיים חברתיים – ומההקשר ההיסטורי של כיבוש ואפליה – היא אקט אינדבידואליסטי מנותק.
עלינו לשאול את עצמנו האם האתיקה שלנו, והאנושיות שבנו, מתירה לנו התנהגות אשר למעשה, גם היא שתיקה, מאפשרת דה- הומניזציה ונרמול מציאות א- נורמלית.
אנו שואלים כיצד ניתן לדבר על הזנה והפנמה סימבוליות – ובו בזמן להיות שותפים בשתיקה לרעב של שני מיליון בני אדם כפעולת נקמה. כיצד נוכל לדבר על אמפתיה, כאשר הרג של יותר מ־18,000 ילדים בעזה מוסבר כ"מחיר במלחמה בטרור". כיצד נוכל להמשיך להתהדר ב"מקצועיות" בחדרי הטיפול, בעוד שבמרחב הציבורי אנו שותקים מול התעללות, דיכוי, השפלה והרג מתמשך של אלפי בני אדם במשך קרוב לשנתיים?
חובתנו לקום, לצעוק, ולדרוש חיים בטוחים ומכבדים לכל אדם באשר הוא. חובתנו לעזור למטופלים במצבי קריסה – וגם לעזור לחברה שנמצאת במצב קריסה טוטאלית. אנו נמצאים ברגע היסטורי וקריטי, וחובתנו להשמיע את הקול שנאבק על האנושיות ומאמין באפשרות לשקמה. קריאה זו אולי נשמעת, כפי שכבר שמענו לא פעם, כפוגעת או מצמצמת את המרחב – משום שהיא נושאת עמדה ברורה. אך בעינינו, העבודה הציבורית מחוץ לחדרי הטיפול היא פעולה חיונית ומוסרית, שמטרתה להיטיב עם האנשים החיים במרחב הזה.
קריאה זו נובעת מתוך התעקשות על הצלת האנושיות, ועל שמירה על ערכים של כבוד וביטחון אישי לכל אחת ואחד. האלימות המתמשכת, ההפגזות, ההרעבה, ההרס והגירוש, משמידים לא רק את החיים בעזה אלא גם את האנושיות שלנו. אנו כאן להזכיר זאת, כפי שוויניקוט הזכיר לנוכחים בזמן דיוני המריבה בחברה האנליטית הבריטית לחפש מקלט, כי "מפציצים שם בחוץ".