מעל 75,000 הרוגים בעזה – ביניהם רבבות ילדים וילדות. למעלה מ-150,000 פצועים בגוף ובנפש. הרעבה המונית המותירה מאות אלפים תחת חרפת רעב קיצונית, וקרוב ל-90% מתשתיות הרצועה שהוחרבו לחלוטין: בתי חולים, בתי ספר ושכונות שלמות שנמחקו. במקביל, בגדה המערבית אנו עדים להסלמה חסרת תקדים של טרור מתנחלים משולח רסן בחסות המדינה ומוסדותיה, אלימות, טיהור אתני, והרג של למעלה מאלף פלסטינים. ההשמדה וההרס מבוצעים בשמנו, יום אחר יום.
בתוך הזוועה המתמשכת הזו, השתיקה מחרישת האוזניים של האיגודים המקצועיים בתחומי בריאות הנפש והרווחה היא לא פחות מבגידה באתיקה שעליה נשבענו. איננו יכולים לדבר על חמלה, פגיעות או ריפוי בתוך הקליניקות, בזמן שמחוץ להן אנו שותפים פסיביים לעיוורון מוסרי, לנרמול של פשעי מלחמה ולדה-הומניזציה מוחלטת של העם הפלסטיני.
אנו, נשות ואנשי מקצועות בריאות הנפש והרווחה, החלטנו לצאת נגד ההשתקה. המצוקה היא המצפן שלנו, ואנו מסרבים לשתף פעולה עם "חוסן" שמשמעותו ניתוק רגשי ואטימות. חובתנו המקצועית, האנושית והמוסרית היא להישיר מבט אל הזוועות, להשמיע קול צלול ובלתי מתפשר נגד הפשעים נגד האנושות הנעשים בשמנו, ולדרוש את סיום המלחמה.
כי בעת הזו, שתיקה אינה עמדה ניטרלית – שתיקה היא פשע.
