היו או לא היו בממ"ד?

לא השאלה אם היו בממ"ד. השאלה היא למה שוב יש נפילות על דימונה וערד

אחרי לילה של נפילות בדימונה ובערד, עם עשרות פצועות ופצועים, השיח הציבורי המיידי שוב הלך לאותו מקום מוכר: האם היו בממ"ד, האם הספיקו להגיע, האם פעלו לפי ההנחיות. בתוך רגעים ספורים, במקום לשאול איך הגענו שוב למציאות הזאת, מתחיל משפט השדה הקבוע לאזרחים. לפי הדיווחים המעודכנים, בערד נפצעו כ-115 בני אדם ובדימונה כ-60.

תמיד הכי קל להאשים את הקורבן. תמיד הכי קל לבדוק מי נכנס למרחב המוגן ומי לא, מי פעל "נכון" ומי פעל "לא נכון". זה שיח נוח, משום שהוא מסיט את המבט מן האחראים באמת. הוא מעביר את כובד האחריות מן המנהיגים אל האזרחים, ממי שיצרו את המציאות אל מי שנאלצים לשרוד בתוכה.

אבל זו אינה השאלה המרכזית. השאלה שאינה נשאלת היא אחרת: האם המלחמה הזאת הייתה הכרחית? האם היה צריך להביא אותנו שוב אל סף התהום, שוב אל הלילה שבו אזרחיות ואזרחים בדימונה, בערד ובמקומות אחרים נסים אל הממ"דים, שוב אל התמונות של הרס, של פחד, של גוף פצוע ושל נפש פצועה?

במקום להטיל את האשמה על מי שנפגעו, צריך להפנות את המבט כלפי מי שהביאו עלינו את החורבן הזה: המנהיגים, שיכורי הכוח וערלי הלב, שמובילים אותנו פעם אחר פעם לאותה מציאות בדיוק. מציאות שבה החיים האזרחיים נהפכים לשדה הישרדות, שבה ילדים לומדים למדוד זמן עד פגיעה, שבה משפחות בודקות שוב ושוב איפה המרחב המוגן הקרוב, כאילו זהו סדר חיים סביר.

אלא שגם כאן לא כולן וכולם ניצבים באותה נקודת פתיחה. השיח על "ציות להנחיות" מניח שלכולנו יש גישה שווה למיגון, אבל זו הנחה שקרית. מי שנפגעות ונפגעים יותר מכל הם לא פעם מי שאין להם ממ"ד, מי שאין להם מרחב מוגן קרוב, מי שגרים בבתים ישנים, ביישובים מוחלשים, בפריפריה, בכפרים הערביים בנגב חסרי התשתיות, ביישובים הערביים חסרי הממדים והמקלטים, במקומות שהמדינה השקיעה בהם פחות מלכתחילה. גם בתוך ישראל עצמה, ההגנה איננה שוויונית: יש מי שחיים במרחק צעדים ממיגון תקני, ויש מי שנדרשים לאלתר הישרדות בתנאים מופקרים. קשישות, קשישים, אנשים עם מוגבלות, משפחות ללא אמצעים, ותושבות ותושבים ביישובים הערביים הלא מוכרים או המופקרים ממילא, כולם משלמים מחיר כבד יותר על אותה מדיניות ממש.

המציאות הזאת קיצונית עוד יותר בגדה המערבית. שם, במקומות רבים, כלל לא מופעלות אזעקות עבור האוכלוסייה הפלסטינית, והמרחב שמעליה נחשב לא פעם בפועל ל"שטח פתוח", כלומר, מקום שמעליו לרוב גם לא מיירטים. זו אינה רק הפקרה ביטחונית, זו היררכיה פוליטית ומוסרית של חיים. יש מי שמקבלים התרעה, יש מי שמקבלים מיגון, ויש מי שאפילו לא נכללים במעגל האזהרה. גם זו תוצאה של מדיניות, לא של גורל.

אבל המחיר של המציאות הזאת אינו נמדד רק במספר הפצועות והפצועים, או בשאלה מי הצליחו להגיע בזמן אל המרחב המוגן. יש לה גם מחיר נפשי עמוק, מצטבר, כזה שנחרת בגוף ובתודעה. חרדות, פחד לצאת מהבית, קושי להירדם, דריכות בלתי פוסקת, פחד להתרחק מהילדים או להישאר לבד, תחושת חוסר ביטחון בסיסית, כל אלה נעשים לחלק מן היומיום. האובדנים אינם רק של חיים, בתים ורכוש, אלא גם של תחושת מוגנות, של אמון בעולם, של אפשרות פשוטה לחיות בלי להיבהל מכל רעש.

המחיר הזה כבד במיוחד עבור ילדות וילדים. ילדה שמתעוררת בבהלה לאזעקה, ילד שלומד לרוץ מתוך שינה אל ממ"ד, ילדות וילדים שחיים שוב ושוב בתוך בהלה, פיצוצים, הורים מבוהלים וסביבה רועדת, אינם פשוט "מפתחים חוסן". הם נושאים עמם צלקות נפשיות שעלולות ללוות אותם שנים, לעצב את תחושת העולם שלהם, את תחושת הביטחון שלהם, את היכולת שלהם לנשום לרווחה, להתרכז, לשחק, לחלום. אלה פצעים שלא תמיד נראים לעין, אבל הם ממשיים מאוד.

כאן בדיוק פועל גם מנגנון נוסף, מסוכן לא פחות: הניסיון להכניס את כולנו אל תוך ממ"ד רגשי ותודעתי. לא רק למרחב מוגן פיזי, אלא גם למרחב נפשי ופוליטי סגור, שבו אנחנו אמורות ואמורים להיות עסוקים בלי סוף ב"חוסן", ב"התמודדות", ב"עמידה איתנה", ביכולת לספוג עוד ועוד, במקום להפנות את המבט אל שורש המציאות ולשאול איך מפסיקים אותה. השפה הזאת מציגה את עצמה כדואגת ומחזקת, אבל בפועל היא עלולה להפוך לכלי של נרמול: לא של חיים, אלא של חיים תחת אש.

כך מבקשים מאיתנו להסתגל במקום להתנגד. לנהל חרדה במקום לדרוש שינוי. לטפח חוסן במקום להיאבק במציאות שמרסקת את עצם האפשרות לחיים בטוחים, שוויוניים וחופשיים. הממ"ד הרגשי והתודעתי הזה נועד להשאיר אותנו ממוקדים בהישרדות ולא בשאלות הפוליטיות, בריצה למרחב מוגן ולא באחריות של מי שכפו עלינו את החיים הללו, בטכניקות נשימה והרגעה ולא בדרישה נחרצת להפסיק את ההרס, ההסלמה וההפקרה.

לא, זה אינו סדר חיים סביר. זו אינה גזירת גורל. זו מציאות פוליטית, תוצאה של מדיניות, של בחירות אנושיות, של הנהגה שבמקום לשמור על החיים מקדשת כוח, נקמה והרס. והציבור מתבקש שוב להתרגל: להקשיב להנחיות, לרוץ בזמן, לא לשאול שאלות גדולות מדי.

אבל השאלות הגדולות הן החשובות באמת. לא רק אם היה ממ"ד, אלא למה שוב צריך ממ"ד. לא רק אם האזרחים התנהגו נכון, אלא אם המנהיגים שהכניסו אותם למצב הזה יכולים להמשיך להתנהג כאילו אין להם אחריות. לא רק איך שורדות את הלילה, אלא איך מסרבות לקבל חיים שבהם לילה כזה נחשב לנורמלי.

ההתנגדות למציאות הזאת מתחילה בסירוב לשפה שמאשימה את הנפגעים. היא מתחילה בדרישה לדבר לא רק על התגוננות, אלא על עצם התנאים שהופכים התגוננות כזאת לצורך יומיומי. היא מתחילה גם בסירוב להיכלא בתוך אותו ממ"ד רגשי ותודעתי, שמלמד אותנו להכיל כל אסון כאילו תפקידנו הוא רק להחזיק מעמד. כי כל עוד נמשיך לשאול רק מי נכנס למרחב המוגן, ולא מי יצר את המציאות שמכריחה אותנו לחיות כך, נמשיך להחמיץ את העיקר.

הגיע הזמן לומר בפשטות: הבעיה אינה מי היה בממ"ד. הבעיה היא מי הביא אותנו שוב למצב שבו אזרחים בדימונה, בערד, בנגב, בפריפריה ובגדה המערבית צריכים לבחור בין כמה שניות של ריצה לבין החיים עצמם. הבעיה היא גם המחיר הנפשי האדיר שהמציאות הזאת גובה, והאופן שבו מבקשים מאיתנו לקבל אותו כמובן מאליו. והבעיה היא ההשלמה עם המציאות הזאת, כאילו אין לה אחראים, כאילו אין לה חלופה, כאילו נגזר עלינו לחיות לעד בין אזעקה לאזעקה.

אסור לקבל את זה. אסור להתרגל לזה. אסור להסכים להפוך את החרדה לשגרת חיים, את הטראומה לשפה ציבורית, ואת ה"חוסן" לתחליף להתנגדות. ואסור להמשיך להאשים את מי שנפגעים מן החורבן, במקום את מי שמייצרים אותו.