כשחוסן מנוצל כחסינות מאנושיות וקריאת מציאות

מאת

للنسخة العربية

English Version

הראיון של הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל בחדשות 12, בו הציג את המלחמה כ"מלחמה דלוקס" וקרא לציבור להפסיק להיות "פרימדונות מפונקות", עורר בנו  דאגה עמוקה. המציאות הנוכחית מעוררת אתגרים נפשיים אדירים, אך השיח הדומיננטי על "חוסן" בעולם בריאות הנפש הישראלי, שדברי יובל ביטאו באופן בוטה וישיר במיוחד, הולך ומיתרגם לאנומליה של חסינות  המזיקה לתפקודנו האתי ולרווחתנו הנפשית.

יובל פתח את דבריו בזלזול מופגן במצוקה הטבעית של מי שנמצאים תחת איום. הכחשת הפגיעות וחוויית החולשה מול הסכנה הופכת את ה"חוסן" המומלץ לצמצום של המרחב הנפשי, באופן שאינו מאפשר להרגיש פחד, דאגה, כאב או צער. במקום זאת מואדר הכוח הצבאי ש״חוסן״ האזרחים מנוכס לצורך חיזוקו. לא רק החיבור הרגשי נפגע במצב זה, אלא גם יכולת החשיבה והאפשרות להעלות סימני שאלה. כפי שמזהירה דנה אמיר, מצב החירום מייצר "ממ"ד תודעתי" שבו הריבון חושב עבורנו והחשיבה הביקורתית מבוטלת לטובת "סולידריות שלילית" המוחקת הבדלים, דעות שונות ואת ההכרה בסבל האחר ובמצוקה הפרטית. כך ה״חוסן״ שיובל הטיף לו ושקנה לאחרונה אחיזה הולכת וגדלה בשיח הציבורי, למעשה מגביל את האפשרות להיות במגע עם המציאות, במקום לאפשר התמודדות איתה.

בנוסף לכך, העמדה שיובל ביטא לוקה בעיוורון עמוק ביחס לפערים חברתיים, שכן היא מתעלמת מהורים שחייבים לתמרן בין עבודה מהבית לבין ריצה למרחב מוגן, עם ילדים נטולי מסגרות חינוך. יתר על כן – ההאשמה ב״פינוק״ מתעלמת מאלו שאין להם ממ"דים, מאלו שישנים במקלטים ציבוריים מוזנחים, ומאלו שחיים בישובים ערביים שבהם המדינה לא סיפקה כלל מרחבים מוגנים. כפי שמתריעים ד"ר אמיר פאח'ורי ועו"ד חנאן אלסאנע, ההפקרה של המיגון בחברה הערבית ובכפרים הלא מוכרים בנגב היא המשך ישיר של הפקרה אזרחית כוללת. עבורם, ועבור תושבי הגדה ועזה חסרי כל מיגון או מוגנות, אין שום דבר "דלוקס" במציאות הזו.

מעבר לכך, ההתייחסות למלחמה כאל מצב קיומי שיש להכיר עליו תודה היא פגיעה אנושה בבוחן המציאות ומהווה סוג של גזלייטינג; היא מציגה בחירות פוליטיות תוקפניות כגזירת גורל טבעית ומיטיבה, ובכך מחלישה את היכולת שלנו לראות במלחמה תוצאה של החלטות הנהגה הפועלת בתוקפנות בחזיתות רבות וממיטה אסון על האנשים החיים בהן – מההרעבה והמוות בעזה, דרך הכשרת פוגרומים והרג בגדה, ועד להפגזות חסרות פרופורציה בלבנון ובאיראן.

יובל טוען בביטחון כי "מתישהו זה הולך להיגמר ואחרי שזה יגמר מצבנו יהיה יותר טוב", אולם אנו מתריעים שכל עוד השקפת העולם תמשיך להיות סכיזו-פרנואידית, תוך שימוש במנגנונים של פיצול בין "טובים" ל"רעים", לא יהיה כאן טוב יותר. ללא שאיפה לעבור לנתיב של דיבור ומשא ומתן, אנו עלולים להמשיך לחיות ממתקפה למתקפה. תפקידנו כאנשי בריאות נפש הוא לסרב לפיצול הזה, להישאר קשובים לקולות הנפש בתוכנו ולבני אדם מכל הזהויות – בישראל, בפלסטין, בלבנון ובאיראן – ולראות את הפגיעות האנושית באשר היא.

אנחנו מסרבות ומסרבים לשתף פעולה עם "חוסן" שמשמעותו עיוורון מוסרי וניתוק רגשי. המצוקה היא המצפן שלנו; היא זו שמאפשרת לנו למחות על העוולות ולדרוש מציאות שבה לא נצטרך להיות "חסינים" מפני האנושיות שלנו.