קול קורא לפעולה!
נשות ואנשי בריאות נפש ורווחה נגד האלימות הגוברת והפקרת ביטחונם של הפלסטינים
״כאשר הסביבה נכשלת באופן מתמשך, האדם נאלץ לארגן עצמו סביב הישרדות ולא סביב חיים״ (דונלד ויניקוט)
אנו, נשות ואנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש והרווחה, חברות.י קבוצת "שתיקה היא פשע", מבקשות.ים להשמיע קול זעקה ולהביע דאגה עמוקה לנוכח ההחרפה המתמשכת של האלימות כלפי פלסטינים בישראל, בגדה המערבית ובעזה. איננו יכולות.ים לעמוד מנגד כאשר בקרבנו ולידנו מתחולל סבל רב כל כך מעשה ידי אדם. להבנתנו זהו גם הציווי האתי והמוסרי החל עלינו כנשות ואנשי מקצועות בריאות הנפש והרווחה מתוך נאמנות לקודים המקצועיים שלנו.
מטרת המסמך הנוכחי להצביע על החוט המקשר בין כלל מופעי האלימות שיפורטו בהמשך ולטעון שמקורם במדיניות מכוונת מצד מדינת ישראל, כלפי החברה הפלסטינית. אלו זרועות ביצוע של מדיניות מבנית ופוליטית ארוכת שנים, שנועדה לבסס את השליטה והעליונות היהודית על הפלסטינים במרחב שבין הים לירדן. כאשר האלימות אינה מטופלת ואינה זוכה לגינוי, חקירה ואכיפה, היא לא רק מקצינה באופן גלוי, אלא גם נטמעת באופן שקוף במציאות היומיומית. כך האלימות המבנית והפוליטית פועלת לא רק באמצעות הנשק, אלא גם באמצעות מערכות החינוך, התקשורת והתרבות. תהליכי הדמוניזציה והדה-הומניזציה של פלסטינים העמיקו והתפשטו בתוך החברה הישראלית-יהודית, עד לנקודת הזמן הנוכחית, בה אנו עדות.ים למצב שבו הפלסטינים הוחרגו אל מחוץ לתחומי האחריות של החברה האנושית, ודמם הותר.
אזרחי ישראל הפלסטינים סובלים מזה שנים מאלימות רצחנית של הפשיעה המאורגנת שמשתוללת בישובים, וגובה מחיר קשה מנשוא בחיי אדם. הסכנה לחיים משבשת את השגרה וגורמת לתושבים לפחד לצאת למרחב הציבורי או לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוכיים. הפערים ההולכים וגדלים בין היקפי הפשיעה בחברה היהודית והערבית, באפקטיביות האכיפה, ויותר מכך באחוז מקרי הפשיעה שהובילו להעמדה לדין – אינם תולדה של אזלת יד מקרית או חוסר מקצועיות, אלא של הפקרה ואפליה ממוסדת. שותפים לה כל מוסדות המדינה החל מהרשות המחוקקת והרשות המבצעת ועד למשטרה, האחראית לשלום הציבור ולאכיפת החוק במרחב האזרחי.
בנוסף, הפלסטינים אזרחי ישראל נתונים לאיום של אובדן הבית, כך שגם מקור ההגנה המיידי והבסיסי של קירות הבית הוא בסכנה. מדיניות מפלה, שמוציאה אותם שוב אל מחוץ להגנת החוק, מגדירה בנייה שהנה תולדה של התפתחות אוכלוסין טבעית כ"לא חוקית" שדינה הרס. בנגב, המדיניות הזו מגיעה לשיאה ומזה שנים האזרחים הבדואים נתונים לאיום ולמימוש בפועל של נישול וגירוש מאדמותיהם.
היעדר ההגנה על הפלסטינים בתוך שטחי ישראל מתקיים במקביל להפקרתם בשטחי הגדה המערבית, המתעצמת אף היא. בשנתיים האחרונות מתנחלים מבצעים פוגרומים אלימים בפלסטינים על בסיס יומי. משפחות וקהילות שלמות נסו מאדמותיהם מאימת הטרור המתנחלי.
גם אלימות זו איננה אקראית או נקודתית. היא מגובה, מלווה, מאובטחת ולעיתים אף מתבצעת בשיתוף פעולה עם הצבא. בכך מדינת ישראל מפרה את החוק הבינלאומי החל עליה מכח היותה כח כובש הקובע את אחריותה לשלומם של התושבים שתחת שליטתה.
מפרספקטיבה של בריאות הנפש, מציאות של אלימות שיטתית ומתמשכת, אי וודאות וסכנת חיים מייצרת טראומה עיקשת הרוחשת כל העת בין אירועי טראומת קיצון; חרדה כרונית, דיכאון ותחושת חוסר אונים; פגיעה עמוקה בתחושת הביטחון הבסיסית; וקריסת תחושת הרציפות והשגרה המשפחתית.
בשנתיים האחרונות, מאז ה 7/10 ופשעי המלחמה שחמאס בצע בישובים בעוטף עזה וחוגגי הנובה, מדינת ישראל התירה כל רסן באלימות הרצחנית והנקמנית שלה כלפי הפלסטינים בעזה, בממדים המוגדרים על-ידי מומחים בארץ ובעולם בתחומי השואה והג'נוסייד כרצח עם.
כאנשי טיפול ורווחה המכירים את השפעותיה הרדיואקטיביות הממושכות והרב-דוריות של אלימות קולוסאלית כזו, אנו יכולות.ים לשער מה עוצמת החורבן והקריסה הנפשיים המתרחשים בעת הזו בעברו השני של הגבול. העדויות המגיעות משם, המתועדות היטב, מספרות על מרחב של השמדה פיזית ונפשית, סיפור של גיהנום עלי אדמות שבו מילים כמו "דיכאון", "טראומה" ו"חרדה" צרות מלהכיל ולתאר את עוצמות הסבל של השורדות.ים.
בימים אלה אנו עדות.ים ליציאה אמיצה של החברה הערבית הפלסטינית בישראל מהקיפאון ומהפחד; רבבות יוצאים לרחובות בקריאה ובתביעה ממדינת ישראל למלא את חובתה כלפי אזרחיה שומרי החוק, להגן על חייהם ולהחזיר את הביטחון לרחובות. בנוסף לכך, מאבק זה של האזרחים הערבים הפלסטינים בתחומי מדינת ישראל הוא חלק מההתנגדות למדיניות ההפקרה, הדיכוי, הנישול והאלימות, המתקיימת גם בגדה המערבית ובעזה. לא פעם עולה חשש בקרב פלסטינים אזרחי ישראל שהם הבאים בתור לרדיפה ולגרוש.
לצד זאת, ברצוננו להוסיף ולהביע דאגה גם לשלומה הנפשי של החברה היהודית בישראל, שאינה מצליחה לסכור את האלימות הגואה בה, והולכת ומאבדת את הבלמים ההכרחיים לקיומה של חברה אנושית. המעגלים ההולכים ומתפשטים של השתתפות באלימות – החל מהוצאתה הישירה לפועל, דרך העידוד והגיבוי הנרחבים שהיא מקבלת, ועד להתרתה בהסטת מבט או באדישות – מלמדים על חברה שמאבדת את האמונה ואת הדרך לפתרונות של הידברות והסכמים בין בני אדם, ונסחפת לאשליה שרק הכוח יעניק לה בטחון.
מתוך דאגה עמוקה לעתיד החיים במרחב הישראלי-פלסטיני אנו קוראות לקהילת נשות ואנשי בריאות הנפש והרווחה, ובראשה לאיגודים המקצועיים שלנו, לנקוט עמדה ברורה וחד משמעית המתנגדת להמשך האלימות וההפקרה של חיי הפלסטינים – אלו החיים כאזרחי המדינה ואלו החיים תחת הכיבוש הישראלי.
אנו קוראות למנהלות.ם ולאחראיות.ים במרכזי בריאות הנפש והרווחה לפעול ליצירת מרחבי שיח בטוחים ושוויוניים, בהם ניתן יהיה לדון בסוגיות המרכזיות המעסיקות את המטפלים בחברה הערבית פלסטינית, ולהכיר באופן אחראי ואתי במציאות החברתית והפוליטית הקשה בתוכה חיים הן המטפלות.ים והן המטופלים.ות.
בימים אלו מתקיימת מחאה נרחבת בהובלת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל. בתוך כך צפויים להיות ימי שיבושים ושביתה – אנו קוראות לראשי האיגודים, למנהלי ומנהלות המוסדות והארגונים השונים – אנא נקטו עמדה התומכת בהצטרפות למאבק, אפשרו לעובדות ולעובדים לשבות, להפגין ולהצטרף בכל דרך בה יבחרו.
אין עוד זמן: עלינו להשמיע קול, לחבור לארגוני זכויות אדם שכבר פועלים בשטח, לתמוך בזכותם של הפלסטינים בישראל לחיים של בטחון פיזי ונפשי, ובזכותם השווה של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי לחיים בביטחון, בשקט וברווחה.
עלינו לפעול על מנת להפסיק את הדה-הומניזציה של החברה הפלסטינית והפקרתה לאלימות בכל המרחב שבין הים לירדן, ולחתור לקיומה של חברה אנושית המכבדת את הערכים הבסיסיים ביותר המגדירים את כולנו.