לא תעמוד על ההרס

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים.

וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים

וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,

בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,

מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,

וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים

אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא-תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,

וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִלִּים

שֶׁל-שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,

כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא-אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ;

על חטאי אני מכה. אולי על חטאי מורתי לספרות בכתה ז'. בילדותי ביאליק אותו התעקשה להקריא לנו בפאתוס –  שיעמם אותי. נדרשו יותר מ65 שנה על מנת ששורות אלו יעבירו צמרמורת בווי ויעלו דמעות בעיני.  בחיים – בחיים לא הייתי מאמין שאקרא אותן על חורבות כפר פלשתינאי שנפל קורבן לפוגרום של קוזקים יהודים. 

וכך ממשיך השיר (בשואות המכוונות כך או אחרת אל רובנו): 

וְלֹא-תַעֲמֹד עַל-הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ –

וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,

וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;

וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה

אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;

וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ

וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ.

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

ביאליק ידע משהו על נפש ההמון.

אבי, שהיה היחיד מכל בני משפחתו  שניצל מהשמדה על ידי הגרמנים –  בהם שכניו, ידידיו, מוריו, מעסיקיו שהפנו מבטם לצד השני בעת שהובילו את הוריו למחנות ההשמדה – היה סוג של מכחיש שואה. לא די היה לו שניצל. אני חושב שרצה להציל גם את חיי 'האובייקט הטוב'. ניתן להבין אותו – לבד מזה לא נשאר לו הרבה. הוא נמלט בעור שיניו כשרק מצלמת לייקה שרוטה, תלויה על צווארו ונחת כעולה בלתי לגאלי בנמל יפו.  לא ייפלא  שביקש ליצור עבורי – בנו יחידו – עולם טוב של אנשים המאמינים בטוב. ספוילר – אילו היה מצליח בכך אני מניח שלא הייתי נעשה פסיכואנליטיקאי.  נו טוב… נהג לומר – היו גם גרמנים טובים, אתה יודע. לימים שאלתי בהתרסה שהלכה והתגברה ככל שבגרתי: כן ? מי? תן לי שם אחד? אחד?  היה שם כזה שהיה עולה בדעתו כל אימת ששאלתי. פרופסור יורגנס (נגיד) הוא היה מנהל מגמת הציור באקדמיה לאומנות בברלין בה למד אבי כסטודנט צעיר. הוא קרא לו לשיחה למשרדו בשלהי 37 ואמר לו: 'אני חושב שכדאי לך ללכת מפה. הולך להיות מסוכן פה ליהודים'. אבי לא שכח לו חסד זה  – ואני? אני בעוונותיי הפכתי והפכתי מאז בזיכרון הזה. יותר ויותר התגנב לליבי החשד. האם ביקש להציל את אבי או שמא גירש אותו בעדינות מן האקדמיה שלו? ואתם יודעים מה? עד יומו האחרון לא העזתי לבדוק זאת אתו. חושש להרוס לו את הדבר היחיד שהצליח להציל מידי כוחות הרשע המוחלט.

אנא אל תקפצו מעורכם. אני יודע. חלילה לי מלהשוות את מה שקורה בארצנו לעליית הנאציזם ולשיח של 39. חלילה לי מלהשוות את אלה המכונים בחיבה 'נוער הגבעות' עם ההיטלר יוגנד… למרות שגם הם –  אתם יודעים –   היו הילדים של כולם –  של כל הגרמנים … ובכל זאת לא.  לא כל עוול שיהודים גורמים לשכניהם הערבים אמור להזכיר את השואה. ואפילו בלי ציניות, כבודה של השואה במקומו מונח ובאמת  צריך לזכור שיהודים מעולם לא בצעו טבח נוסח השבעה באוקטובר בגרמנים לפני שהפכו לשנואי נפשם – אבל בינינו – האם זה משנה? אנחנו נזעקים פה על משהו אחר. על היכולת המופלאה של המון אדם – חברה –  להתעלם מפיל בכיכר גם כאשר זה מתחיל להשתולל ולרמוס את כל מי שהיו לצנינים בעיניו. 

אני נזכר בישעיהו ליבוביץ.

בשנת 67 הייתי נער. שותף מלא לצהלות השמחה האדירה של מלחמת ששת הימים. כבר ביום השני לחגיגות הניצחון התריע ליבוביץ על הצורך להחזיר את השטחים באופן מידי. כל שלטון בעם אחר משחית קבע בפסקנות. אם לא נחזיר את השטחים מיד סופנו להפוך 'ליודונאצים'. והארץ רגשה.  אני מעלעל בגזרי עיתונים לקראת הדיבור שלי כאן  – הנה כותרת: 'לא מתחרט על דברי' – אומר ליבוביץ. לא אינך צריך להתחרט על דבריך. ואני מסתכל אחורה בעצב השמור למי שנתמזל מזלו או ביש מזלו לחיות מספיק זמן על מנת לראות את נבואות הזעם מנמיכות לנחיתה על המציאות. מתי בדיוק חדלנו לדבר על שטחים תמורת שלום? מתי התחלנו להתאהב ברעיון שאפשר גם לא להחזיר ? שאפשר גם בלי שלום? שאפשר בלי חוק? שאפשר בלי צדק ? שאפשר בלי ערבות הדדית בין אדם לאדם? מתי התחלנו להאמין שהשבעה באוקטובר היה קריאת השכמה – שנקום משנתנו לקבל פני המשיח שכידוע  יש לו מנהג מגונה לבוא בדם ואש ותימרות עשן?

"אני", כך ליבוביץ,  "אני מאותם בני אדם שמאמינים שהמשיח י-ב-ו-א. יבוא! לעולם. כל משיח שבא הוא משיח שקר, מפני שמהותו של המשיח היא שהוא י-ב-ו-א."

הקו האדום – הרוביקון שממנו אין חזור – הרי לעולם לא נחצה. רק מתקרבים אליו יותר ויותר. עכשיו כבר נמצא כמטחווי עין, קרבה מסוכנת … חם חם מתחמם… קרוב יותר. כבר רואים אותו בעין בלתי מזויינת…  ואז ביום בהיר אחד מתעוררים לגלות שהוא כבר הרחק מאחורינו  – ואנחנו הרי בכלל לא חצינו אותו. והיום הזה כבר כאן. כבר היה. מזמן.  

אבל בואו נתפייט פחות ונדבר מעט גם  על מעשים ועל עובדות.

ה- OCHA (United Nations Office for the Coordination of Humanitarian Affairs) מדווח על מעל 110 מתקפות של מתנחלים שגרמו נזק בנפש וברכוש במהלך חודש ינואר האחרון. במהלך תקופה זו נהרגו שמונה פלסטינים בהתקפות מתנחלים ברחבי הגדה, בנוסף לפצועים רבים ולפינויים בכפייה בעקבות אלימות מתנחלים. דובר האו"ם ציין כי בשנת 2025 כולה תועדו מעל 1,800 מתקפות מתנחלים שגרמו לנפגעים או לנזק לרכוש, ממוצע יומי הגבוה ביותר מאז 2006. 

– 24 בינואר 2026 – בקוסרא, מחוז שכם  פרצו מתנחלים ממאחז חדש ופלשו לבתי תושבים באלימות תוך התעמרות והשפלת התושבים המקומיים.  פרצה התנגשות, מתנחלים ירו, והצבא נכנס לכפר, ירה גז, פשט על בתים והיכה פלסטינים האירוע מתואר כחלק מדפוס של פשיטות מאורגנות על כפרים, עם שימוש בירי חי ונוכחות צבאית שמלווה התקפה אזרחית.

ב 27 לינואר  2026 – הותקפו  כמה כפרים במסתפא ירטע (אזור שטח אש 918), בדרום הר חברון . כ‑100 מתנחלים פשטו על ארבע קהילות (ח'רבת אל‑פאחית, חלאווה, מירכז ואת‑תוואן), תקפו תושבים עם מקלות שעליהם מותקנות סכינים, גנבו כ‑300 כבשים, שרפו כ‑3 טון עצי הסקה, והשחיתו בתים וכלי רכב. דווח  על שישה פלסטינים שהוכו ונפצעו, ביניהם ילד ושתי נשים.

סטטיסטיקות דרכן לחלוף ליד האוזן – אז עוד זה:

ב 14 במרץ 2026 – קוסרא, מחוז שכם  , מתנחלים – חלקם חמושים – רגמו בית באבנים ולאחר מכן ירו לעבר פלסטינים בכפר, הרגו אדם אחד ופצעו לפחות שניים; נגרם גם נזק לרכוש.

המידע הזמין כרגע מצביע על התקפה אחת גדולה ומתועדת במיוחד בדיר אל‑חטב, בלילה שבין 22–23 במרץ 2026 .ההתקפה התרחשה כחלק מגל מתואם של פשיטות מתנחלים על כפרים פלסטיניים בגדה.

הרקע המיידי לפי הדיווחים הייתה הלוויה במאחז אלון מורה של יהודה שרמן, מתנחל בן 18 שנהרג בתאונה עם רכב פלסטיני; מתנחלים טענו שמדובר בפיגוע מכוון. 

קבוצות גדולות של מתנחלים נכנסו לכפר דיר אל‑חטב, מזרחית לשכם, בלילה; תיעודים מראים עשרות מתנחלים רצים לתוך שכונה ואל בתי מגורים כשהם מציתים כלי רכב ובתים, שוברים חלונות וסורגים, ומציתים מבנים; לפי ה  Palestinian Red Crescent לפחות בית אחד נשרף כליל ולפחות 20 בתים ו‑30 כלי רכב ניזוקו באופן קשה. ארגוני סיוע ותקשורת תארו  את ההתקפה כמתנהלת בזמן חג עיד אל‑פיטר, כאשר משפחות היו בבתים, והאש פרצה בבתים מאוכלסים. לפי תושבים שציטט ה  BBC  מתנחלים ירו על הבית והציתו אותו בעוד המשפחה בתוכו, והם נמלטו לגג; האירוע מתואר כ"מעשה טרור מתואם" שנועד גם להרוג נשים וילדים, לא רק לשרוף רכוש. חיילים במגדל שמירה סמוך לא התערבו בזמן שהמתנחלים ירדו לכפר; רק לאחר זמן הגיעו אמבולנסים וכבאים.

האם כבר איבדתי את חלקכם?   האם יש בכם מי שחושב 'נו טוב – גם הם לא בדיוק צדיקים גדולים'? 

אומר מילה פסיכואנליטית על שדה השיח שבתוכו אנו מצויים ומדוע אני חושש שכבר איבדתי את חלקכם. טיבם של שדות -שיח צריך להיות מעניינה של הפסיכואנליזה בעת הזו.

כפי שאני מבין את המצב אנו נתונים במציאות בה מתקיימת התקפה משולבת, בו זמנית,  של אויב חיצוני – 'אובייקט רע' – המאיים לכלותנו נפש בעוד אויב פנימי – אובייקט רע פנימי –  מאיים לכלות את נפשנו. זה מבקש להורגנו. זה מבקש לרמוס את זהותנו, ערכינו ולשלוט במחשבותינו. נדמה לי שמה שמעניין בהצהרה זו היא שמרבית שומעיה יסכימו עמה. בחברה הישראלית תהיה כנראה הסכמה מקיר לקיר לגבי זהותו של האובייקט הרע החיצוני –  וגם תהיה הסכמה רחבה לגבי תיאור חומרת מצב  הסכנה. המחלוקת תהיה רק לגבי זהותו של האובייקט הרע הפנימי;  מתנגדי נתניהו – המחנה המכונה 'ליבראלי' –  יזהו בו את הביביסטים על מכונת הרעל שהם מפעילים בשם אדונם. אוהדי נתניהו המושבעים יזהו בו את 'הקפלניסטים' והערבים בלי הבחנה יתרה ביניהם. כולם בוגדים ובני מוות בעיניהם. תעדנה הנאצות ברשתות החברתיות. 

מה שמאפיין שדה כזה הוא שאם תתקומם על העוולות הנעשות ליהודים יקומו עליך כל אוהדי פלשתין ואם תתייצב לצד הפלשתינאים, הקטל שבוצע בהם והעוולות הנעשות בתושבי השטחים מדי לילה – מיד תאבד את היהודים. ואם תנקוט עמדה גורפת, המגנה את הקטל של חסרי אונים ואת הגזל וההתעמרות בחסרי הגנה משני הצדדים – יגנו אותך שני הצדדים גם יחד. ולמען האמת, אפילו אנחנו – המתייצבים לצד כל קורבנות האלימות איננו חשים בתוכנו את אותם הרגשות כלפי שני הצדדים. באופן מוזר נגלה כי גם ביננו המגנים עוולות באשר הן, יש כאלה שהעוולות הנגרמות לבני עמנו מעוררים בהם זעם גדול בהרבה מאשר אלה הנגרמות לצד השני (גם כאשר הם מגנים אותן) – ומאידך גיסא יש בנו כאלה שהעוולות שאנו גורמים לאחרים מעוררות בהם זעם ואימה גדולים בהרבה מאלה הנגרמים לנו. וזוהי בדיוק התופעה המפיחה את השנאה בין המחנות ויוצרת את הפילוג הבלתי ניתן לגישור. 

קשה לדמיין שדה-שיח מדאיג ותולוגי יותר מאשר זה. בעת כתיבת הדברים המכנה המשותף העיקרי המשמש דבק בין המחנות  בחברה הישראלית והפלשתינאית  כאחד הוא כנראה השנאה ההדדית. גם מי שנפשו אינה מתחלחלת מעוולות ומרמיסת כבוד האדם וחירותו צריך לראות שכל החומרים של מלחמת אזרחים כבר פה. כל מגנוני האזעקה מהבהבים באורות אדומים, לציין שמלאכת 'ההיתוך' של ארוס ותנטוס – שעליה מופקד הכור הגרעיני המספק את האנרגיה הנפשית של כולנו – יצאה משליטה ומתקרבת למצב שבו 'התרקובת' שנוצרת נוטה לכוונה של תרבות מוות –  וכבר יצרה קטסטרופת צ'רנוביל חברתית ופוליטית. המצב הזה קורא קריאת חירום לשלישי מוסכם שיוכל להכיל את כל חלקיה המשוסעים של המערכת, שיפעל לנטרל את רעילותה, לאטום את הדלתות ומרחבי הגבולות שנפרצו, על מנת להשיב למערך-הכור את היכולת להכיל את חומרים הרדיואקטיביים הזולגים ממנו. תפקיד זה הוא תפקיד המנהיג – והנה לא זו בלבד שמנהיגנו אינו פועל כך.  היא פועל להיפך. ראש הממשלה ושריו נדמים כאלו  מקדמים במרץ את קריסת הכור ויוצרים בכוונת מכוון את הדליפות.

למען הסר ספק התיאור הזה אינו מתייחס לפנטזיה על הרסנות, אלא להרסנות המתקיימת בממשי. האויב המבקש לכלותנו מבפנים כמו מבחוץ הוא בממשי. לא 'או-או' אלא 'גם וגם'.  ואויב שכזה אינו ניתן להבסה בדיבורים בלבד.  הוא מחייב  פעולה – ופעולה,  הבה נודה, מעוררת חרדה של ממש. אני מאמין שרוב האנשים שהתקבצו כאן היום בוחלים באלימות  – ופעולה כנגד אלימות מחייבת נכונות לפגוש את האלימות שבתוכנו. בדיוק מן הטעם הזה כל כך קל לנו להשתכנע להפנות את המבט לצד השני. 

על חטאי אני מכה. לא שיניתי את ערכי ההומניטריים במהלך השנים אבל לא יצאתי לרחובות באינטנסיביות שבה אני עושה זאת בשנים האחרונות -כלומר  רק כשבני עמי הפכו קורבן לעוולות בלתי נסבלות. והרי לא פעם חשבתי וגם אמרתי שכל מה שקורה בשטחים הכבושים סופו לחלחל אל מעבר לקו הירוק. אמרתי – אמרתי. אמרתי כדי לצאת חובת עשיה.  במקום לעשות. לכן אין מנוס מלצאת מאזור הנוחות של המטיף בשער.  

שדה השיח האורווליאני שבו אנו נתונים הוא שדה מן הסוג שאותו מכנה רוברט לנגס – (פסיכואנליטקיאי אמריקאי)  כשדה מטיפוס C  שבו מילים אינן פועלות כנשאיות של משמעות אלא כמעיו וירוס מחשב שנועד להרוס משמעות. ההתקפה המסיבית על מבנים פורמליים ובעלי תפקידים פורמליים והריסוק השיטתי של חוק ושל בוחן המציאות גורם לכך שחשיבת היחיד נחטפת על ידי חשיבת ההמון וחשיבת ההמון מתנהלת על פי אמות מידה של חשיבה ראשונית – חשיבה לא מודעת. והנה מה שמאפיין חשיבה לא מודעת הוא בין השאר זה: כל זיכרון או ייצוג הנטען באפקט זהה יכול להיות מומר בכל ייצוג אנלוגי אחר. קשרים לוגיים וסדרים היררכיים של סיבה ומסובב , מוקדם ומאוחר, דומה ושונה, טוב ורע, אמת ושקר, שוטר וגנב קורסים. לכן בשדה מעין זה כל מה שקורה 'בחוץ' קורה בו זמנית גם  'בפנים'. כך חשבתי שאירוע לנו. לקח לנו יומיים לגרש את מחבלי הנוחבא משטחי העוטף. לא עברו אלא עשרה חודשים והנה נתגלה להוותי שהם חדרו לראשנו ורכשו שליטה במוחנו – כאשר התברר האירוע החשוד לנצח כהתעללות איומה בעציר במחנה תימן. זו כנראה טיבה של טראומה קולקטיבית. היא מדבקת תמיד פעמיים . פעם כשהיא הופכת אותך לקורבנה הנצחי. פעם כאשר הווירוס הרדום של ההזדהות עם התוקפן שקינן 80 שנה בתוכך – מתפרץ באחת.

בשדה הפסיכוטי- הסוריאליסטי שאנו צפים בתוכו כבר מרחף עמוד תליה. כבר מתרחשים פוגרומים. כבר יש חכמי דת המטיפים לרצח עם ושמד והכל בשם ההבטחה האלוקית. הם באיראן. הם בתוכנו.

אתם יודעים מה? בא לי לפנות אליכם נערי הגבעות. אתם הסבורים שהנכם צבא השם –  ואדבר שוב בשמו של ליבוביץ:

"לה' הארץ ומלואה – ולכן ברצונו נטלה מן הכנענים ונתנה לישראל, וברצונו נטלה מישראל ונתנה לרומאים, וברצונו נטלה מן הרומאים ונתנה לערבים, וברצונו נטלה מן הערבים ונתנה לצלבנים, וברצונו נטלה מן הצלבנים ונתנה לממלוכים, וברצונו נטלה מן הממלוכים ונתנה לתורכים, וברצונו נטלה מן התורכים ונתנה לבריטים – ושוב אנחנו מופיעים כבעלי-דין. המשמעות העמוקה של אותו מדרש הוא שאין לשום אומה זכות על שום ארץ, שהרי בעליה של כל ארץ הוא ה'"

הלוואי שרבני הטריטוריה והמשיחיזם, אלה שמציגים את עצמם כיהודים, היו מפנימים ולו שמץ מזה.

וארשה לעצמי עוד  פרשנות קטנה משלי לסיום. נדמה לי שמשמעות החשש שמבטא האל שמא האדם שיטעם מפרי עץ הדעת יהיה כמותו (ואם גם יטעם מעץ החיים כבר לא ניתן יהיה להבחין בניהם) – נדמה לי שלא התכוון לכך כפשוטו. נדמה לי שהתכוון לכך שהאדם שיטעם מפרי עץ הדעת יוכל תמיד לברוא את האלוקים בצלמו ובדמותו ואז לצאת בשמו ולשרוף משפחה על תינוקה, כמעשה דומא הנורא, שאחד מנאשמיו הפך ליקרה של שרה בממשלה – ולצורך העניין הזה – למניעת העוול הנורא הזה, ראוי לנו לצאת מגדרנו ולחרף נוחותינו.