אנחנו הפיראט: קריאה לאחריות
פנייה לציבור מטעם פורום "שתיקה היא פשע"
טיך נהאת האן, כתב בשירו "קרא לי בשמותיי האמיתיים": "אני הילדה בת ה-12, פליטה על סירה קטנה, שזרקה עצמה ללב האוקיינוס לאחר שנאנסה על ידי פיראט הים — ואני הוא הפיראט, ליבי עדיין אינו מסוגל לראות ולאהוב." שיר זה נכתב מתוך הכרה עמוקה כי כל עוד ננתק את עצמנו מן הרוע, נמשיך להנציח אותו.
אנחנו, אנשי ונשות מקצוע מתחומי בריאות הנפש והרווחה, כותבים אליכם לא מבחוץ אלא מבפנים, מאותה הסירה. אנו מכירים את הצורך לשמור על חלקת טוב מוגנת ולמקם את הרוע בחוץ, באחר, בשוליים, בנערי הגבעות או במנהיגות. גם אנחנו חשים בצורך להפנות אצבע מאשימה, להרחיק ולהצהיר "לא בשמי".
כאנשי מקצוע העוסקים בנפש אנו מכירים היטב את מחיר הפיצול הזה: החומה שנועדה לשמור על הטוב הופכת להקשחה, ההקשחה לאדישות, ואדישות מאפשרת מעשים איומים.
כולנו חווינו במהלך השנים הללו רגע של התפכחות כואבת. הרגע שבו הבנו כי הפוגעים והמעוולים אינם "האחר". הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. הם הילדים שלנו, השכנים שלנו, האנשים שחולפים על פנינו ברחוב. הם אנחנו. לכן, מכתב זה אינו פונה אל הרמטכ"ל או אל שר הביטחון, אינו פונה אל המפכ"ל או לציבור המתנחלים, אלא פונה אל הציבור הישראלי כולו.
מאז תחילת המלחמה מול איראן נרצחו בגדה המערבית לפחות 19 פלסטינים מידי מתנחלים או מידי כוחות הביטחון, מאות אחרים איבדו את ביתם ורבים נוספים הותקפו ונפצעו. מעשים אלה לא נעשים על ידי קומץ או "נוער שוליים" אלא על ידי קבוצות גדולות והולכות, חלקן חלק מכוחות הביטחון וכולן מייצגות הלך רוח מרכזי בציבוריות הישראלית של ימינו.
לכן אנו פונים אליכם, הציבור, לא אל המנהיגות ולא אל "האחר". במקום הפניית אצבע מאשימה החוצה אנו צריכים להתחיל ממבט פנימה. חשוב לזכור שמשמעות לקיחת אחריות אינה שכולנו אשמים באותה מידה, אלא רק שאף אחד ואחת מאיתנו לא יכולים לעמוד מנגד.
שתיקה אינה ניטרליות. שתיקה היא פעולה.עלינו להפסיק לשתוק.