לקראת יום כיפור - מחשבות על תעתועי הידיעה ואי הידיעה, על כפרה ובקשת סליחה

יום הכיפורים, המועד שמוקדש על פי המסורת היהודית להתמודדות עם עוולות ופגיעות בינאישיות, עם אשמה ואפשרות של תיקון. לצד התפילות שמופנות לאלוהים - היהדות מייחסת משמעות רבה לבקשות הסליחה על חטאים שבין אדם לחברו. בקשת כפרה וסליחה על פגיעה בין אישית על כאב ועוול שגרמנו - הכרה הדדית על פגיעה באדם האחר. תיקון הינו תהליך של הכרה בעוול, בקשת סליחה ולקיחת אחריות הכוללת פעולה שיש בה כדי לשנות את המציאות הפוגענית.

אולם, נדמה כי בתרבות הרווחת סביב יום הכיפורים כיום, הדגש הוא על בקשת הסליחה וקבלת מחילה. בריטואל קבוע מראש של בקשת סליחה טמונה ההבטחה למחילה, מחיקה והסרה, המבטלות את קיומו של החטא וממרקות את נפש החוטא עד ליום הכיפורים הבא. לפעולת ה"כפרה" קיים פירוש נוסף שנעלם מהשיח עם השנים: כיסוי והסתרה. לפי פירוש זה החטא אינו נמחק והוא ממשיך להתקיים, אך מוסתר. כך, מעשה הכפרה מאפשר לחוטא להינצל מעונש, ואולי גם להמשיך בלא מורא במעשיו. יש חטאים שנמצאים במסתור לא רק מעיניהם של אחרים אלא גם מתודעת החוטא עצמו, אולי כי הכרה בהם מפגישה את האדם עם חלקים מעוולים ותוקפניים בתוכו, חלקים קשים מנשוא, שמחוללים בושה ואשמה. קושי לשאת חלקים אלה ולקחת עליהם בעלות מוביל את האדם להשליך את הרוע הרחק ממנו על אויב אמיתי או מדומיין. אך החטא ממאן להיעלם ומושלך מתוך מסתורי הנפש על האחר ברגעי קונפליקט ואי הסכמה, וביתר שאת כשהאחר מחזיק בפיסות אמת שקשורות לחטא. בלי הכרה בחטא ההשלכה מתפשטת עד שהאחר הוא כולם, וכולם עמלק.

ומה בנוגע לחטא השמדת העם? נדרשים תהליכי דיסוציאציה ומנגנונים מאסיביים של הסתרה, הסוואה והכחשה. וכשאלה לא עובדים - נסיונות ההצדקה. כדי להצדיק את הנורא מכל צריך להקטין, להרחיק ולהסיט את תשומת הלב. כדי להכחיש, צריך תשתית חברתית ונפשית מתאימה ובועה תודעתית תומכת. אך הדבר שלא רוצים לדעת שב ומתגלה ויוצר פרדוקסים בתודעה: ישראל משמידה את העם הפלסטיני - ובו בזמן מכחישה את קיומו; חיילים מצלמים עצמם מתעללים בפלסטינים, מפוצצים ומשטיחים ושולחים בגאווה את הסרטונים למשפחה ולחברים - מי שאומר שהם הורגים ומשטיחים ומפוצצים הוא בוגד ושקרן; חיילים ומתנחלים במדים רעולי פנים מוציאים להורג פלסטינים בשטחים הכבושים, בעזה ובבתי כלא בהם הם עוברים התעללות - אך צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם והחיילים רק מגינים עלינו; שרי ממשלה קוראים לשטח את עזה, להטיל עליה פצצת אטום, אין חפים מפשע בעזה כולל עוללים בני יומם - בצד דימוי עצמי קולקטיבי של "עם סגולה רודף שלום".

תעתועים תעתועים לרגל יום הכיפורים. האם אפשר לדעת וגם לא לדעת? ככה בו זמנית? או רגע אחרי רגע? כשפלסטינים זועקים רצח, אפשר לומר זה שקר גס. כשעיניים זרות מציצות אפשר לסגור את התריסים. כשאנשים מפה משמיעים קול אפשר להשתיק ולאיים. ובתהליך מקביל משתחזר חטא ההסתרה. התגובות ההודפות, העוינות, התוקפניות ומשולחות הרסן על הסרט נז"א, שמרבית המגיבים לא ראו, חושפות את מסתור הנפש בו מוחבא החטא. והרי הפשעים שמדווחים בסרט ידועים מראש ומתועדים באינספור עדויות של עזתים, של רופאים, עיתונאים ועדי ראייה כולל חיילים ישראלים. עובדות פשעי המלחמה הרבים של צה״ל בעזה ובגדה המערבית מתועדות, מצולמות, מתומללות ומופצות בשנים האחרונות מפי קורבנות הג׳נוסייד והכיבוש ועדים מבית ומחו״ל, לרבות יהודים תושבי ישראל/פלסטין. פורסמו כתבות, תחקירים, ניתוחים ודו״חות של ארגוני זכויות אדם מקומיים ומהעולם. אך ללא הואיל הציבור בישראל אטם עצמו מלראות את המראות ולשמוע את הקולות.

רוב הישראלים בחרו להסב מבט, לא לראות ולא לדעת, לשמור על דימוי עצמי מוסרי וקורבני בעוד שההרג וההרס מעשי ידינו ממשיכים. פיצול מושלם, תעתוע מושלם, כיסוי מושלם. עיתונאים מעזה דיווחו על כך, העדויות של הניצולים ממעשי הטבח הלכו והצטברו, העולם ראה את מה שבישראל השקיעו מאמצים רבים, בשיתוף פעולה של תקשורת מתקרנפת, שלא לראות. עובדות ופיסות מציאות שהחברה היהודית בישראל מסרבת לפגוש ולעכל שבות וצפות כחלקיקי בטא דחויים שלא ניתן להעלים. אמיתות לגבי הנכבה, הכיבוש הקולוניאלי, כינונו של אפרטהייד ייחודי לפלסטין, ניתוק ומצור על עזה, בידוד ונישול השטחים הכבושים, עינוי אכזרי של אסירים פוליטיים ועינוי מתמשך עוד יותר של אינסוף דינים ומחיקת זכויות אדם בסיסיות. אמיתות לגבי זה שה-7/10 היה ניתן למניעה החל מלפני 48׳ ועד לשבוע ושעות לפני שקרה, אמיתות לגבי זה שהממשלה הקריבה, בין השאר באמצעות נוהל חניבעל, את החטופים.ות שניתן היה להשיב מייד ובנקודות שונות בזמן מאז, אמיתות לגבי נקמנות נטולת מצפון, עכבות ואחריות, אמיתות לגבי רצח בלתי נלאה ואכזרי של תושבות ותושבי עזה ושל פלסטינים.ות במרחב שבין הנהר לים.

החיבור בין חלקי הפיצול הוא קשה מנשוא. טראומת טבח ה-7/10 שוכנת כל העת ברקע הנפש האישית והקולקטיבית - כפצע פתוח, תולדה של הפקרה מנהיגותית קטסטרופאלית - אך גם כעילה שלא לראות, לא לדעת, להצדיק ולהמשיך ולחולל אינסוף מעגלי נקם ואלימות. שחזור מבעית של טראומת השואה וגלגוליה בנפש הישראלית הקולקטיבית.

ואז, כמו באגדה על בגדי המלך החדשים יובל אברהם ורחל שור "ראו לנו" והראו לנו בסרט שלהם נז"א - שהמלך עירום. כעת, ההמון כולו מתאגד על מנת להשתיק ולהלך אימים על מי שהעזו להראות לנו את מה שלא רצינו לראות, להשמיע לנו את קולות החיילים המעידים בגוף ראשון את מה שלא רצינו לשמוע, לחבר את הפיצול התודעתי בין הידיים העושות למיינד היודע. מי שאומר את האמת ומביא את עובדות המציאות כפי שהם - אם הוא מישראל - מוכרז כבוגד, אם מהקהילה הבינלאומית - כאנטישמי. ואם הוא פלסטיני - הוא משקר ובעצם לא משנה מה הוא אומר כי אין לו זכות לדבר, להתנגד ולחיות. הסובייקט הפלסטיני עבר דה-הומניזציה מוחלטת בתודעה הישראלית. הוא אינו אדם..

על פי אורוול, יש קשר בין מידת ההתרחקות מן האמת של חברה למידת התוקפנות והעוינות שעולה כלפי מי שמעזות.ים לגעת בה ולהציפה. להתרחקות מהאמת יכולים להיות מימדים רבים: פיזי כמו הקמת חומות, חברתי כמו תיוג של קבוצת בני אדם כלא אנושית, פוליטי של רמיסת זכויות אדם ואזרח ומימד רגשי שנשען על מנגנוני הגנה של הנפש. מנגנונים כמו שלילה, היפוך תגובה, התקה, הדחקה והכחשה נועדו להוריד חרדה שעולה מאיום פנימי בלתי נסבל. מילים כמו הגנה ואיום מהדהדות את המציאות המפחידה והמדממת שמסביב. אבל איום פנימי, במידה ונעשית ההבחנה בינו לבין המציאות, זה משהו שכמטפלות.ים אנו מאמינות שהוא יקר ערך כי יכול ללמדנו ולסמן את הדרך לתנועה, שינוי ולעיתים אף ריפוי. אנחנו רגילות.ים לעבוד במרחבים של אימה נפשית אך במציאות הנוכחית שבה אנו חיות רגשות שולטים בבני אדם בלי מקום להתבוננות, ואימה נפשית מבולבלת בקלות עם אימה במציאות ויותר מכך, עם אמת. כך הצפה של רגש, במקום שתוכל ותתורגם להזדמנות לעיכול, התבוננות ולמידה לקראת תנועה מיטיבה יותר בעולם, מקבלת את המשמעות רגש=אמת, משוואה שמובילה לפעולות משולחות רסן ללא מחשבה או בקרה, המובילות לנזק איום שקורה כבדרך אגב. איום פנימי כזה שלא מוצא בית בנפש שאינה מסוגלת להכיל, מושלך החוצה, לרוב על מי שמראש תויגו כמטרה מתאימה בחוץ - ובחברה שלנו זה ה"לא אדם הפלסטיני".

תעתועי נפשם של בני אדם מאפשרים לדעת ובו בעת לא לדעת, אל מול מציאות בלתי נסבלת. אך כמי שמנסות ומנסים להיות בני אדם, לאחר שלוש שנים עקובות מדם שכללו את טראומת טבח ה-7/10 ואת ההכשרה והביצוע ג'נוסייד בעם הפלסטיני לרבות בהרס כל תשתיות החיים ברצח של 20,000 ילדים בעזה, הגיע הזמן להתבונן במראה ולהתמודד עם העובדות ועם ההשלכות המוסריות של מעשינו.

כאנשי טיפול ורווחה אנחנו מכירים ומכירות היטב את הדינמיקה של משפחות וקהילות המתעלמות ממעשי התעללות המתבצעים בקרבן, או דורשות שהכביסה המלוכלכת לא תתלה בחוץ. אלא שהכביסה כבר מזמן תלויה בחוץ. העולם כולו רואה ורק אנחנו טומנים כאן את ראשנו בחול, חול הספוג בדם הנרצחים בעוד אנחנו ממשיכים בטקס הכפרה הכיסוי וההכחשה. הלוואי שעוצמת ההתנגדות לסרט נז"א הינה גם עדות לסדק במעטפת הכיסוי הנוקשה וכעוצמת ההתנגדות - עוצמת הבושה והבהלה ממה שנחשף בו לציבור הישראלי שידע ולא ידע את מעשינו בעזה.

וביום הכיפורים אנו קוראות וקוראים לחשבון נפש אמיתי. עלינו לעבור מניסיונות למחוק או להסתיר אשמה ממאירה ובלתי נסבלת להכלה בנפש - אל לקיחת אחריות ומאמץ אינסופי לתיקון. לוותר על המשאלה שעצם קיומו של יום הכיפורים בלוח השנה יחולל את הכפרה והמחיקה. כל תהליך ריפוי מתחיל בקבלת המציאות והכרה בכך שמה שמוסתר מהעין מהלב ומהתודעה ממשיך לפעול במחשכים ולחולל שואה. שומה עלינו להפסיק לעצום את עינינו למעשינו ולאטום את אוזנינו לסבל האנושי הנוראי שאנו מחוללים.

*בתמונה: ילדים באוהל עקורים בדיר אל בלח מביטים בגופת חברם טרם קבורה, מחמוד עיסא, רויטרס