קשה לומר ערב טוב, גם מילת הברכה היפה שלנו – שלום – קצת נתקעת בגרון.
אז אפתח בתודות.
תודה למשתתפים, לכל מי שפתח הערב את הזום בנכונות לפקוח עיניים ולפתוח את הלב ואת המיינד למה שבלתי נסבל. השיחה היום היא גם קריאה לפתוח את הפה, לא לשתוק, לזעוק ולצרוח. תודה מראש לדוברים שלנו הערב עדי ארבל, דר' יוסי טריאסט, חליל סבית ופרופסור דנה אמיר. ותודה לאורחים מחו"ל שהצטרפו אלינו הערב ועומדים לצידנו לאורך זמן. נוכחותכם חשובה לנו.
[אם ישמעו התרעות במקומות שונים נשתדל להמשיך בשיחה במידת האפשר. שימרו על עצמכם ולכו למרחבים מוגנים. הערב מוקלט].
נדבר היום על אלימות ואכזריות בגדה. אלימות של מתנחלים, של הצבא ושל מתנחלים בחסות הצבא – יד ביד. זוהי אלימות רבת שנים ואכזריות שנמשכת כבר עשורים רבים, אבל לאחרונה, מסיבות רבות, היא גואה וגוברת ותפחה לממדים בלתי נתפסים.
פתחתי בתמונות, תמונות של אנשים. פנים מיוסרות של אנשים מוכים וחבולים, פיזית ונפשית. בספרה המכונן 'להתבונן בסבלם של אחרים' כותבת סוזן סונטג כך:
"הניחו לתמונות האכזריות לרדוף אותנו. גם אם הן רק סמליות, ואינן יכולות להקיף את מרבית המציאות אליה הן מתייחסות". והיא מוסיפה: "התמונות אומרות: אלה הדברים שבני אנוש מסוגלים לעשותם – מרצונם החופשי, בהתלהבות, בהתחסדות, אל תשכחו."
אני מבקשת לחדד את דבריה – אלו לא דברים שבני אנוש מסוגלים לעשותם. אלו דברים שאנחנו עושים, בפועל. גם אם איננו עושים אותם במו ידינו, וגם אם אנחנו מתנגדים להם באופן עמוק ונחרץ, כל עוד אנחנו מסבים את מבטנו, וכל עוד אנחנו שותקים – אנחנו שותפים. הערב הזה הוא אפוא הזמנה לפקיחת עינים ולזעקה.
עלינו להתבונן בסבלם של אחרים, ועוד יותר, עלינו להתבונן במעשינו שלנו. האנושיות והבריאות הנפשית שלנו כיחידים וכחברה תלויות במידה רבה ביכולתנו לבחון באומץ את עצמנו. זוהי משימה נפשית קשה. קשה להישיר מבט לאמת. איך לא נסב אפוא את מבטנו? איך נילחם נגד הסתרה, השתקה, צנזורה, שקר ומנגנונים מעוורים – אלו הפועלים בתוך הנפש ואלו הפועלים עליה מבחוץ, במניפולטיביות ולעיתים בכוונה רעה ובזדון?
אנשי בריאות הנפש מגויסים תמיד, ובימים אלו במיוחד, לטיפול ממשי בסבל ובכאב נפשי. האם יש לנו תובנה כלשהי שיכולה להיות קריאת כיוון בימים של אובדן דרך? התכנסנו הערב לשיח של 'פסיכואנליזה בפעולה'. הפסיכואנליזה פועלת תמיד את פעולתה, אבל כמעט תמיד, ובכוונה גמורה, היא פועלת בחדריי חדרים. יציאה למרחב הציבורי אינה מובנת מאליה, ודורשת מחשבה. אנשי קבוצת 'פסיכואנליזה בפעולה' כבר פעלו במרחבים ציבוריים, בכיכר החטופים ובמקומות נוספים, וימשיכו לפעול.
הכול פוליטי כפי שהיטיבה לנסח ויסלבה שימבורסקה. גם השיח שלנו הערב הוא פוליטי. לא במובן של פוליטיקה מפלגתית – במובן העמוק של המושג פוליטי. אבל הערב הזה גם פסיכואנליטי. וכאמור נשאלת השאלה אם לפסיכואנליזה, כתיאוריה וכפרקסיס יש דבר מה להציע בעתות אלו.
אציע בקצרה כמה מחשבות.
אנחנו עדים להתפרצות של יצרים ולאובדן רסן. לקריסה של הסופר-אגו. ואולי יש לנסח זאת הפוך – קריסה של הסופר-אגו שמביאה להתפרצות בלתי מרוסנת של יצרים ולאובדן חמלה, בושה ותחושת אשמה.
אנחנו עדים להשחתה של השפה. הפסיכואנליזה יודעת שלשפה יש כוח פרפורמטיבי – היא לא רק מתארת, היא גם מכוננת, וכשהיא מושחתת, היא משחיתה.
למשל, ב-1968 קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם 'יהודה ושומרון' לאזור שעליו אנחנו מדברים היום. השם נקבע כמובן בזיקה לתנ"ך – לשטח של שבט יהודה ולעיר שומרון, והוא מבטא את זכותנו המקראית על האזור. הוועדה הגדילה עשות והכריזה "שכל שם אחר אינו בא בחשבון". בכך היא מחקה את השם 'הגדה המערבית', ואת ההגדרה 'שטחים כבושים'. בתקופה זו רווח גם הביטוי כיבוש נאור. אין כיבוש נאור. כיבוש הוא כיבוש והוא מושחת ומשחית.
ועוד נקודה לדיון פסיכואנליטי/פוליטי. אנחנו יודעים לא מעט על כך שמשאבים רבים בנפש מוקדשים להימנעות מסבל וכאב. מנגנונים של הדחקה, הכחשה, מחיקה ניתוק ועוד משרתים אותנו במשימה זאת, והם הכרחיים לנו במידת מה. אבל כשהם מתאבנים, מתקשחים, הופכים לזיוף ורמייה ופועלים חזק מדי, הם גובים מאיתנו מחירים רבים. כך בנפש היחיד, וכך גם בתהליכים חברתיים ולאומיים.
הפסיכואנליזה מציבה בפנינו הבנות רבות באשר לקיום האנושי במרחב הנפשי, הבין־אישי החברתי והקיומי. היא גם מציבה בפנינו עמדה, אפשרות או דרישה, להכיר במנגנוני ההכחשה – אלו שבאים מבפנים ואלו שבאים מבחוץ; אלה שמודעים ואלה שלא; התמימים והמניפולטיביים. מטבע היותנו אנחנו עיוורים ופוזלים – לעולם לא נראה את עצמנו מכל הזוויות. נקודות העיוורון שלנו רבות, אולי רבות ממרחב הראייה הנתון לנו. מטבע היותנו אנחנו נתונים ופגיעים לכוחות שמעוורים אותנו.
נאמר אפוא כך:
עלינו להיאבק נגד יצריות חסרת רסן.
עלינו להיאבק בהשחתה של השפה והנרטיב.
עלינו להיאבק נגד מנגנונים של הכחשה ורמייה.
*
אגזול עוד כמה דקות ואעשה זום אאוט. ארחיק רגע לצפון. למה שנקרא קו העימות. עוד שם מכובס. זה לא קו, זה אזור גדול שחיים בו מאות אלפי אנשים, וכיום זה לא עימות, זו מלחמה בוערת.
באוקטובר 2023, אחרי הטבח בעוטף עזה ועם פרוץ המלחמה, קיבוץ מנרה הופצץ ונהרס כמעט כליל. בפעם הראשונה מאז שהוקם ב-1943 כל חבריו, מבוגרים וילדים, פונו. רוב הבתים בקיבוץ נפגעו. הוריי היו ממקימי קיבוץ מנרה. הם עזבו אותו לפני שנולדתי. בילדותי שמעתי הרבה סיפורים על התקופה, אבל המילה נכבה מעולם לא הוזכרה. ובאין מילה אין אירוע. גם על הטבח בכפר חולה לא סיפרו לנו.
75 שנים לפני השבעה באוקטובר 2023, באוקטובר 1948 כבשו כוחות צה"ל את כפר חולה שנמצא במרחק 2 ק"מ מצפון למנרה. הכפר נכבש ללא התנגדות, ורוב תושביו ברחו. החיילים ריכזו כמה עשרות גברים בלתי חמושים בבית אחד ורצחו אותם. אחר כך הם פוצצו את המבנה והוא הפך לקבר אחים. הקצין שפקד על המבצע וירה בעצמו נשפט ונידון למאסר, ואחר כך קיבל חנינה. לימים הפך מפקד הטבח ליושב ראש הסוכנות היהודית שהיא הזרוע המבצעת של הסוכנות הציונית. (את המשפט הזה צריך קרוא כמה פעמים). שמו של הקצין ידוע, אבל זה לא סיפור פרסונאלי – אם ניתפש לפרטי, נתנער מהכללי. זו לא אנקדוטה, ולא התרחשות אישית, מקרית או חד פעמית. מעשי טבח התרחשו ועדיין מתרחשים – מכול הכיוונים.
וכיום, מנרה וכפר חולה שוב מופצצות – בתים קורסים, הרס, שיירות של פליטים; ילדים מפוחדים, נעקרים מבתיהם, נפגעים. ובגדה מתרחשים מעשיי אלימות בלתי נתפסים.
עלינו לפקוח עיניים. לא נוכל לומר שלא ידענו.