“אין חפים מפשע בעזה” היא אמירה הנשמעת מכל עבר בימים אלו במטרה להצדיק את ההשמדה של אוכלוסיית עזה. למרבה הזוועה, השמדה זו כוללת נכון לעכשיו 19,424 ילדים שנרצחו בעזה, 5,000 מהם מתחת לגיל 5, לצד 10,138 נשים ו-4695 קשישים. השמדה זו נמשכת בכל רגע, כך שהמספר הזה הולך וגדל, יום אחרי יום.
מלבד התרת הדם שאמירה זו משקפת, היא מאפשרת תהליך דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. תהליך של עשרות שנים שבהן אוכלוסיית עזה שקופה לרוב הציבור הישראלי, שקצהו באמירה “אין חפים מפשע בעזה”. נקודת ציון נוספת בתהליך זה היא הגברת הענישה הקולקטיבית כלפי אוכלוסיית עזה לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ב2007. אז המילים שהפשיטו את תושבי עזה מאנושיות ומפרטיקולריות היו ״כולם שם חמאס" ו"כולם בחרו חמאס״. זאת על אף שהשתלטות חמאס (שאמנם זכה ברוב של 76 מתוך 132 מושבים) על הרצועה נעשתה תוך קרבות עם תומכי פת"ח והרג כל מי שיצא נגדם, לא בדיוק בשיטה דמוקרטית. כבר שנתיים קודם לכן, מאז ההתנתקות, החל הסגר על עזה כולה – ישראל שלטה במעברים היבשתיים, הימיים והאוויריים של עזה (פרט לשני מעברים בשליטת מצרים), והגבילה משמעותית תנועת אנשים, סחורות, גישה להזדמנויות ותעסוקה. הסבל של חיים תחת הסגר כלל שיעור אבטלה מרקיע שחקים, מחסור חמור בחשמל ובמים נקיים ושלילת חופש התנועה. בשל תהליך הדהומניזציה, סבל זה היה (ועודנו) בלתי נראה עבור רוב הציבור בישראל (וגם חשוב לומר של הפלסטינים כולם באשר הם – בתחומי מדינת ישראל ובגדה המערבית). תהליך זה מנכיח את טענתו של אדוארד סעיד ש"האוריינט נתפס כקטגוריה אחידה ונצחית, למרות שבעצם מדובר בעולמות שונים, וסיפורים אינסופיים. ההשטחה הזאת היא תולדה של צורך לשלוט ולא להכיר."
במקביל לתהליכים הללו החלה התמיכה הישראלית בחמאס. נתניהו: “מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו”; סמוטריץ’: “החמאס הוא נכס”. ואז התעוררנו לבוקר הנורא של השביעי לאוקטובר והעזתים, שהפכו בשנות הסגר הרבות לשקופים, למכלול מושטח, פרצו לקדמת התודעה הישראלית באופן מבעית ומעורר אימה. האלימות הרצחנית, המינית והסדיסטית של משתתפי הטבח – חתמה סופית את העזתים באות הקין של "אין חפים מפשע בעזה".
בפועל כ-6,000 עזתים השתתפו בטבח, מתוכם כ-3,800 נוחבות והשאר אזרחים, נתון מזעזע ומטלטל בפני עצמו. ניתן גם לשער כי היו הזדהות ושמחה לאיד אצל חלק מהעזתים. כפי שאנו רואים, רגשות של נקמנות קיימים ב”שני הצדדים” – נקמנות על עשרות שנים של סבל תחת עול הכיבוש, נקמנות על טבח ה- 7 באוקטובר, ושמחה לאיד על סבל של הצד השני. רגשות אלו הם אנושיים במצבי טראומה מאסיביים, גם אם אין ספק שאמות המידה החברתיות והמוסריות דורשות שלא יצאו לפועל במציאות. הנהגה אמיתית, אמורה להכיל קריאות נקמה וזעם, ולא ללבותן. התפיסה המשטיחה את תושבי עזה לקטגוריה אחידה נעדרת סובייקטיבית גרמה להאשמת 2 מיליון תושבים נוספים בהשתתפות בטבח והחלת הרצחנות האיומה על כולם במידה זהה.
אם נחזור לאדוארד סעיד – לסובייקט העזתי אין נפח אנושי, הוא משולל זכות לרגש, למשאלות לחרות ולחיים הוגנים ובטוחים עבורו ועבור ילדיו.
כל מי ששמרו על קשרים מקצועיים וחברתיים עם תושבי עזה יודעים עד כמה רבים התנגדו לחמאס, וכמה פחד היה שם מפני גילויי האכזריות של חמאס כלפי מי שמגלים אליהם התנגדות. כותב אסף דוד, מומחה למזרח התיכון העוקב אחר התקשורת בעזה, ובעל קשרים קרובים עם עזתים רבים: "מאז תחילת המלחמה, וביתר שאת כשזאת התבררה כמסע מוצהר לטיהור אתני של עזה ולמחיקתה עברו תומכי חמאס בעזה למגננה, האדישים הפכו למתנגדי חמאס, והמתנגדים הפכו למתעבי חמאס. אלה ואלה, ריבואות בני אדם חפים מפשע, שאין להם יד ורגל ב-7 באוקטובר, סובלים מוות, פציעה, דיכאון, חולי, חרדה, חורבן וחרפת רעב. במעשה ובמחדל."
אך בישראל, קולות אלו, המנכיחים את העזתים כסובייקטים אנושיים, אינם נשמעים. הנהגה פוליטית מושחתת ואינטרסנטית (שכאמור שנים תחזקה את חמאס בכספים הקטארים והחלישה את הרשות הפלסטינית) ותקשורת מגויסת ומושתקת, מנצלים את רגשות הנקמה הישראלים כדי להגביר את התפיסה הפושעת כי “אין חפים מפשע בעזה”. כל זאת כדי לתת לגיטימציה להמשיך במה שכבר הוגדר על-ידי מומחים כג'נוסייד ולהשביע את תאוות הנקם של הציבור בישראל.
ניתן לראות את העיוורון וההכחשה בשיחה שאחת מאיתנו קיימה עם אמא שבנה מוצב על גבול עזה ויורה, לדבריה, ב"נשק מדויק" לתוך עזה:
אני: "את חושבת לפעמים על מי הוא יורה שם?
״אמא : ״לא… ואני בטוחה שגם הוא לא חושב" היא ממהרת לומר לי בלא שאשאל אותה. "מאז ה7/10 וכל עוד החטופים שלנו שם אין לי מקום לחשוב עליהם…"
אני: "ואולי יש שם חפים מפשע שהוא יורה עליהם?״
אמא: "איך אפשר לדעת? אולי יש שם תומכי חמאס?"
ה"אמא" – אולי מייצגת אימהות קולקטיבית שלא רוצה לדעת, שמתקיפה את החשיבה. עמדה זו מייצרת פיצול ומתכנסת בעמדת הקורבן המוחלט, בעוד תאוות הנקם על העלבון וההשפלה והכאב של טראומת 7/10 אינה יודעת שובע. ישראל דבקה בדימוי הקורבן ומסרבת להכיר בחלקים התוקפניים שלה. קוהוט כתב על הפגיעה הנרציסטית הצבועה בצבעים של נחיתות, בושה, פגימות והשפלה כבעלת פוטנציאל לתוקפנות חסרת גבולות וחסרת בוחן מציאות. הזולת מאבד את הסובייקטיביות שלו – עצם נפרדותו ורצונותיו נחווים כעלבון וכמכשול למימוש הצרכים הגרנדיוזיים, ועל כן הוא ראוי לחיסול. כך השבוע בהפגנה מול שורת העומדים עם תמונות הילדים שנרצחו בעזה, אישה עברה ואמרה בהצביעה על התמונות – "זו תהיה מחבלת.. זה יהיה מחבל…זה יהיה מחבל…" – במיינד שלה – הילד המת יכול לקום ולהרוג. עיוות מציאות זה, אינו נופל מהטענה שכל הילדים, מיומם הראשון, לא חפים מפשע, ויגדלו להיות מחבלים (ואולי הם כבר כעת מחבלים) – ועל כן ראויים למות.
אסף דוד בפוסט מה-5 בספטמבר 25 מביא את דבריו של יוסר אל-ע'וך סופר מעזה הפונה לטייס הקרב בקריאה להחזיר את האנושיות, הרגשות וההיסטוריות שלו ושל מטרותיו: "אויבי היקר… האם יש בך רגשות אנושיים? האם עצרת לרגע, חברי האויב, כדי להתבונן באותן פנים קטנות דרך עדשותיך התרמיות? האם עלה בדעתך שבגופים הקטנים שפצצותיך קורעות לגזרים פועמים לבבות הדומים לאלה של ילדיך? … עכשיו אתה מספר לעצמך שהם היו ילדים של טרוריסטים "עוטה עליהם מסכות של מפלצות שיקלו עליך להשמידם. שכחת שאתה זה שכבש את האדמה, הרג את הסב, גרש את האב”.
ככל שההרג נמשך נראה כאילו עוד ועוד חלקים בנפשנו האינדיבידואלית והקולקטיבית מתים, ככל שהשכנוע העצמי על כך שאין על מי לחמול, ואפילו מסוכן לחמול- כך עוד חלק בנו מת. ושוב מול שורת מחזיקי התמונות של הילדים הנרצחים, בחור צעיר אחר עבר והצביע, תמונה אחרי תמונה, בעודו אומר: "רצחתי אותו, גם אותו רצחתי, גם אותה רצחתי, ועשיתי את זה כדי להגן עליכם". אנחנו הורגים את העזתים, אך בה בעת הורגים את עצמנו כחברה. אנו מבקשים בזעקה לחזור ולהחיות חלקים מתים אלו! להפסיק לעצום עיניים, להסתכל נכוחה ולראות את אותם חפים מפשע מעונים, נרצחים מורעבים מטולטלים – כבני אדם בעלי נפח, גוף ונפש, ולא רק לוח מטרה שטוח לתאוות הנקם וליצר הנקם וההשתלטות של ישראל.
בתוך חברה האחראית לפעולות רצחניות, המפשיטה מאנושיות הן את תושבי עזה והן את חבריה שלה, שתיקה היא ביטוי לאדישות פושעת ולמעשה לשותפות במעשים. בניגוד לעזתים, החיים תחת שלטון דיקטטורי אכזרי, אזרחי מדינת ישראל חיים עדיין במדינה דמוקרטית (גם אם חלקית). על כן אנו טוענות – שתיקה היא חמורה בהרבה כאשר היא מתקיימת בדמוקרטיה. עדיין מותר לנו להתבטא בחופשיות ועל כן לחובה עלינו להפגין ולבטא בכל אמצעי העומד לרשותנו כאזרחיות את דעתנו. לזעוק נגד האלימות הרצחנית והנקמנית של ישראל בעזה .
המבט האנושי שנפנה לעזה – ישמר את האנושיות שלנו.
והלב נשבר
ואין לכל זה תקנה
וכל הרך והחומל בעת הזאת נדם
אבני השפה נסדקות,
פרועות כטעם הדם
סירנות מכל החרכים חגות סביב
סביב והלב נשבר
[…]
והבוקר מלא עשן
עשן בלב באוטובוס לעבודה
לב פיח, לא לראות לא לדבר
ליד ההריסות רועד ילד
אחד בוכה,
ואין לכל זה תקנה
(מתוך: ״וְאֵין לְכָל זֶה תַּקָּנָה״ של טלי לטוביצקי, שיצא באסופה שקראה לצאת מעזה במהלך מתקפת עופרת יצוקה ב2009. השיר המלא כאן)