*התמונה: ח׳רבת מערג׳ם . דומא. 23.3.26
אני חושבת על מאות אלפי הבתים ההרוסים, הנטושים, המנופצים — בעזה, בלבנון, באיראן, בישראל, בגדה המערבית.
בתוך כל בית: צעצועים, אלבומי תמונות, מצעי מיטה שעדיין נושאים ריח של אהבה, מגבות לחות מן המקלחת האחרונה, סירים על האש, טביעות ידיים על הקירות, צעקות ומריבות שנספגו בווילונות. אני חושבת על הקשישים והמוגבלים וחסרי היכולת לנוס על נפשם בצפון המופגז, כלואים בבתים שאולי יהפכו למלכודת המוות שלהם. על הנכים הנישאים על גבי עגלות מאולתרות בעזה, מובלים ע"י בני משפחותיהם יחד עם ערימות של שמיכות ומזרנים על פי פקודת הפינוי, טרם הפצצת ביתם. על קהילות הרועים המגורשות מאדמותיהן.
כאשר בית נהרס, לא נהרס רק המבנה. נפגעת האפשרות הבסיסית להרגיש מוחזק בעולם. מה שהיה אמור לאפשר מנוחה, חלימה ותחושת המשכיות, הופך בן־רגע עדות לשבר.
הרס בתים הוא גם התקפה על האפשרות לקיום נפשי: על היכולת לשאת זמן, זיכרון, משחק, שייכות.
מה שהיה האינטימי והמוכר ביותר נעשה זר, מאיים, בלתי ניתן לזיהוי; "אלביתי" בלשונו של פרויד , ובעצם אינביתי – אין בית. בית שהיה ואיננו עוד. מיטה חשופה תחת שמיים פתוחים, צעצוע בתוך אבק, ארון פתוח ללא קיר — כל אלה עדויות לרגע שבו החוץ האלים חדר אל תוך מה שאמור היה להישאר מוגן, חצה גבול בלתי עביר. הקיר נשבר , מעטפת הנפש נסדקת. אישה עקורה בעזה מעידה: "מה שמפריד ביני לבין הרחוב הנה חתיכת הפלסטיק של האוהל בלבד", אינטימיות הגוף נפלשת שוב ושוב.
החיים הנפשיים הראשוניים תלויים בקיומה של סביבה מחזיקה— מרחב שבו אפשר להניח את הגוף, להרפות את הדריכות, להרגיש שהעולם לא יתמוטט לפתע. הבית, במובן הזה, הוא הרבה מעבר לקירות: הוא אחת הצורות הממשיות של ההחזקה הזו: מקום שבו שגרה, ריח, חפצים מוכרים וקולות יומיומיים בונים תחושת רציפות ושייכות.
הרס בתים הוא גם התקפה על האפשרות לקיום נפשי: על היכולת לשאת זמן, זיכרון, משחק. כאשר הסביבה המחזיקה נהרסת שוב ושוב, הדריכות הופכת למצב קיומי, והבית עצמו לא רק חדל להיות הבטחה לביטחון אלא גם הופך לעיתים מלכודת מוות הקוברת תחתיה גוף ונפש.
המנהיגות הישראלית שבה ומבטיחה בית בטוח לתושבי הצפון, ולכל אזרחי המדינה: רק תנו לנו לשטח סופית את דרום לבנון, את עזה, את טהראן — והביטחון יושב אל ביתכם. אך ההבטחה הזאת שבה ומופיעה כמין פאטה מורגנה מדברית: אשליה מרגיעה לנפש הצמאה למעט שקט, אשליה שלפיה הרס נוסף יוליד סוף־סוף הגנה.
אלא שהניסיון המצטבר מלמד כי בית אינו נעשה בטוח מכוח הרחבת ההרס סביבו. להפך — ככל שמתרחבים מעגלי העקירה, כך גם תחושת הביטחון נעשית שברירית יותר, רדופה יותר, תלויה בעוד ועוד הפעלת כוח.
במונחים ויניקוטיאניים, לא ניתן לבנות סביבה מחזיקה יציבה בתוך מרחב שבו מיליוני בני אדם סביבנו חיים תחת איום מתמשך של גירוש, הפצצה ואובדן בית. סביבה מחזיקה אינה נוצרת מתוך שלילת תנאי הקיום של האחר, אלא מתוך יצירת תנאים שבהם גם האחר יכול להרגיש כי חייו, ביתו ורציפותו אינם הפיכים בכל רגע.
ולכן, לא יוכל להתבסס כאן שקט אמיתי כל עוד בית אחד נשען על חורבנו של בית אחר. רק תנאים המאפשרים בית בטוח לכל החיים במרחב הזה — יוכלו לשמש יסוד לביטחון שאיננו מקסם שווא.
"תמונת הפוסט מפורסמת לפי סעיף 27א לחוק זכות יוצרים. מערכת האתר עשתה מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילום. אם את/ה בעל/ת הזכויות בתמונה, ניתן לפנות אלינו לצורך מתן קרדיט או הסרה בכתובת info@silenceisacrime.org"