נייר עמדה
נייר העמדה שלנו פונה אל חברי וחברות קהילת בריאות הנפש והרווחה בישראל, ואל נציגינו באיגודים המקצועיים, אל כל אלו השותקים אל מול ההרס, ההרעבה ומלחמת ההשמדה המתמשכת בעזה.
מול החשש מנקיטת עמדה פוליטית יש לומר בקול ברור: שתיקה גם היא לכשעצמה הינה פעולה פוליטית!
מסמך זה קורא לשבירת הדממה ולפעולה על פי הקודים האתיים שמהווים את ליבת עבודתנו.
אירועי ה-7.10.23 היכו את הקהילה בישראל בהלם. המפגש עם אכזריות ואלימות חסרת גבולות טלטל את עולמנו. קהילת בריאות הנפש והרווחה הפועלת בישראל, אף היא נפגעה אנושות באותו יום ארור. חלקנו נפגענו גם באופן אישי ומשפחתי. בשל כך, גם אנו כאנשי מקצוע חשופים לרגשות קשים אותם חווים קורבנות טראומה – רצון בנקמה, זעם, פגיעה בתפיסת העצמי, בתפיסת העולם וערעור ערכי יסוד כבני אדם.
עם זאת, המחויבות המקצועית שלנו דורשת מאיתנו להתבונן בנעשה מתוך חשיבה וראייה רחבה ולהציע אלטרנטיבה ליצר הנקמה. המחויבות שלנו דורשת מאיתנו להיות מודעים לאופן בו הזהות האישית והחברתית שלנו משפיעה על שיקול הדעת שלנו ועל התפקוד המקצועי שלנו. עלינו להפריד את עצמנו מעמדת הקורבן הקולקטיבי, להיות ערים לפציעה המוסרית הקולקטיבית שלנו ולחלקינו המעוולים.
הקודים האתיים של מקצועות בריאות הנפש והרווחה
כאשר מלחמה משמשת ככלי פוליטי, השתיקה של אנשי בריאות הנפש היא בלתי נסלחת. זהו הרגע שבו הקודים האתיים שלנו מחייבים אותנו לא לעסוק רק בשיקולים פרטניים, אלא להכיר בקונפליקט האתי הגדול המונח לפתחנו.
- הקוד האתי של הפסיכולוגים בישראל קובע כי ייעוד המקצוע הוא "קידום הרווחה הנפשית… ומזעור סבלו" של הלקוח, ומדגיש את "המחויבות החברתית" של אנשי המקצוע לפעול למען רווחת בני האדם והקהילה. מחויבות זו אינה מבדילה בין אדם לאדם ואינה אמורה להיעצר בגבול.
- הקוד האתי של העובדים הסוציאליים מגדיר את קידום הרווחה והשוויון כייעוד המקצוע. הוא קורא באופן מפורש לפעול "לקידום צדק חברתי" ולהיאבק ב"אפליה וצורות אחרות של אי צדק". הוא גם מחייב אותנו לפעול "כדי להבטיח לכל אדם גישה למשאבים, לשירותים ולהזדמנויות הנחוצים לו".
- המטפלים והמטפלות באמצעות אמנויות מחויבים "לדאגה ומחויבות לרווחת כל פונה, ללא הבדל של גזע, מין, דת, לאום, מוצא".
- לראיה, האיגוד הבינלאומי של העובדים הסוציאליים (IFSW) נזף באיגוד הישראלי של העובדים הסוציאליים על כך שלא פעל למען שלום, והדגיש כי עובדים סוציאליים מחויבים לפעול למען זכויות אדם כחלק מהעבודה המקצועית שלהם.
העדויות מסרבות לשתוק, הנפש קורסת
העדויות המובאות להלן, מפי פלסטיניות ופלסטינים בשטח, מאירות את קנה המידה הבלתי נתפס של הסבל האנושי והמצוקה הנפשית, ומדגישות את הצורך הדחוף בפעולה.
- סברין אל-מסאני, פסיכותרפיסטית של MSF (רופאים ללא גבולות): "הפעם אני לא רוצה לארוז. בלי תיקים, בלי מסמכים, כלום. אני לא יודעת למה – אולי המחשבה שלי שגויה, אבל אני פשוט לא יכולה לעבד מנטלית את הרעיון של לעזוב שוב את הבית… אנחנו במצב של כוננות מתמדת; אנחנו יכולים לקבל התרעה להתפנות בכל רגע. אנחנו לא יכולים לישון בלילה כשאנחנו חושבים שאנחנו עלולים להיות הבאים".
- ד"ר מוחמד קשטה, רופא של MSF: "מצב החירום בבית החולים נאצר היה קטסטרופלי: קיבלנו גופות וחלקי גופות רבים, רובן של ילדים ונשים. הגופות היו בכל מקום בחדר המיון, בתוך בלבול מוחלט… באותו רגע, כל אחד התפלל לאלוהים שאף אחד מקרוביו לא יהיה בין המתים והפצועים. המצב היה מאוד מתוח, והרופאים בחדר המיון נפלו והתמוטטו. הם בכו בגלל קשיי המצב ועוצמתו".
- אדוארד אנטון, נהג של MSF: "…הלכתי למקום שממנו שמענו את היריות. מצאתי את אמי פצועה. שאלתי אם היא יכולה לשמוע אותי או לדבר איתי. ואז היא מתה בזרועותיי".
- ד"ר סמאח ג'בר, פסיכיאטרית פלסטינית: "אנשים סובלים ממצוקה, לא מדיכאון. לכן הם לא צריכים טיפול, הם צריכים נסיבות חיים טובות יותר".
ראשית, אל תזיק!
העיקרון האתי המרכזי במקצועות שלנו הוא הימנעות מפגיעה. קוד הפסיכולוגים קובע כי עלינו לעשות "כל יכולתנו כדי להימנע מפגיעה בלקוחותינו", ואילו הקוד האתי של ה-APA מחייב "לכבד ולהגן על זכויות אדם ואזרח, ולא להשתתף או להעלים עין מפרקטיקות מפלות".
מלחמה גורמת פגיעה ישירה וחסרת תקדים. היא יוצרת מצוקה נפשית, חרדה קיומית ודפוסים טראומטיים המוניים. המלחמה הנוכחית פרצה על רקע של שנות סגר ממושכות בעלות השלכה הרסנית על כל מרחב החיים. " הסגר הוא כמו טיפת דיו בשלולית מים, הוא מתפשט ומחלחל לכל עבר ונוגע בכל" (נידאא מורתג'א, פסיכולוגית, עזה). שתיקה מול מציאות זו, מהווה שותפות פסיבית בהמשך הסבל. חסן זיאדה, פסיכולוג בתכנית עזה לבריאות הנפש "כשמדברים על הדיכאון שחווים תושבי עזה אי אפשר להתייחס למונח 'דיכאון' במובן הקלאסי, המקובל, הדיכאון הפלסטיני הוא שונה. החברה בעזה נמצאת ברמה גבוהה של לחץ וטראומה מתמשכת. הסגר והגבלות התנועה של ישראל על עזה משפיעים על כולם, בלי יוצא מן הכלל. התחושה הרווחת בקרב האוכלוסייה ברצועה היא של חוסר תקווה וחוסר אונים, והמצב הזה לא נוצר יש מאין. מדובר בתהליך מתוכנן שנועד להגביר את תחושת חוסר האונים וכך להחליש את החוסן של הפרט ושל החברה בעזה". ד"ר סמאח ג'בר: "התפתחות המבנה של PTSD הגיעה מחוויותיהם של חיילים שעושים את עבודתם וחוזרים לביטחון בתיהם. הם עדיין חשים איום שאינו מציאות… המבנה הזה לא עובד עבור תושבי עזה, מכיוון שהאיום ממשיך להיות אמיתי מאוד; הוא מקיף כל היבט של חייהם".
להישאר בשתיקה לנוכח מציאות זו היא שותפות פסיבית בהמשך הסבל. חובה עלינו, כאנשי מקצוע, להכיר במציאות הקשה הזו, מכיוון שהיא, כפי שד"ר ג'בר מסבירה, "נותנת תוקף לחוויה הפלסטינית, היא אומרת לנו שאנחנו נראים וכי כאבנו מורגש".
במקום ובזמן שבו האיום הוא מוחשי ויומיומי, בהעדר ביטחון קיומי בסיסי – במציאות של הרג, רעב, הרס בתים ותשתיות, וטלטולים חוזרים ונשנים – הכלים שלנו כאנשי טיפול מאבדים כמעט לחלוטין את משמעותם, ויחד עם זאת אל לנו ליפול לרפיון ידיים וחוסר אונים. עומדות לרשותנו דרכי פעולה.
בעת הזו שתיקה היא כשל אתי
פרספקטיבה היסטורית יכולה לעמוד לעזרתנו בעת הזו ולהעניק לנו מבט מעבר למציאות המלחמתית והמדממת. מציאות המתקיפה את הגוף, הנפש והחשיבה. אנו מציעים על כן לחשוב על תקופות אחרות, או על מקומות אחרים, בהם התרחש קונפליקט מלחמתי עקוב מדם שבו חפים מפשע רבים נפגעו על ידי פעולות מדינתם. נחשוב על אנשי הטיפול והרווחה באותם מקומות- מה הציפיה האתית שלנו כשאנו חושבים על אנשי הטיפול והרווחה באותם אזורים? מה אנחנו מרגישים כלפי אנשי מקצוע שכמותנו, אשר שתקו מול עוולות שעוללו בני עמם? ומנגד על אלו שהרימו קול צעקה, גם במחיר של הסתכנות מקצועית ואף סכנת חיים? כיצד ההיסטוריה שופטת אותם בראי הדורות?
קריאה לפעולה
המציאות בעזה מחייבת אותנו להכיר בכך שאין פתרונות טיפוליים למצב של סבל מתמשך וטוטאלי, וכי במקום טיפול, האנשים שם זקוקים "לנסיבות חיים טובות יותר" במילותיה של ד"ר סמאח ג'בר. בהקשר זה, אמירה ברורה כנגד פעולות ישראל בעזה, הינה בעלת פוטנציאל משמעותי בהפסקת הפגיעה המתמשכת באוכלוסיה חפה מפשע.
אנו קוראים לכל אנשי בריאות הנפש בישראל ובעולם:
- השמיעו את קולכם נגד ההרג וההרעבה בעזה. התרופה הטובה ביותר לטראומה קולקטיבית היא סולידריות.
- דחפו להפסקת אש מיידית. זהו התנאי הבסיסי וההכרחי ביותר למניעת סבל נפשי נוסף.
- הוקיעו את שתיקת המוסדות המקצועיים והזכירו להם את מחויבותם האתית לפעול למען צדק ושוויון, ללא הבדל דת, גזע ולאום.
זכרו את מחויבותכם הבסיסית: לא רק לטפל בנפש, אלא להגן עליה.
אל תשתקו עוד!
אחריותנו כקהילה מקצועית
המחוייבות האתית שלנו אינה מוגבלת לקליניקה. היא מחייבת אותנו להילחם על אנושיות, על רווחה נפשית ועל צדק, לעיתים גם מול התנגדות של קבוצות ההשתייכות שלנו.
כדברי לוינס, אחריותנו האינסופית היא כלפי האחר, לפני המחויבות לכל חוק או מוסד חברתי.
הפרקטיקה שלנו איננה מנותקת מההקשר החברתי והפוליטי. חיינו בישראל וחיי תושבי עזה הם כלים שלובים – לא נוכל לחיות כאן בשלווה ובבריאות נפשית כל עוד מעבר לגבול מתקיימים סבל פיזי ונפשי בל יתואר. המחויבות האתית והמוסרית שלנו לפעול היא גם כלפי החברה שלנו, להקשרי החיים של המטופלות והמטופלים שלנו.
הסירו ידיים מהעיניים, מהאוזניים ומהפה:
עצם זה שקראתם מסמך זה עכשיו, מעיד אולי על כך כי הנושא נוגע לליבכם. אנו מעודדים אתכם לפקוח עיניים. התבוננו – לימדו והבינו מה מתחולל בעזה (אל תסתפקו בערוצי התקשורת המרכזיים והמגויסים בישראל, קיימים מקורות מידע עצמאיים ואמינים הרבה יותר בארץ ובחו"ל). דברו – אל תשתקו במקומות העבודה ובמרחבים המקצועיים שלכם. שתפו באסון מעשי ידינו המתחולל בקרב האוכלוסיה האזרחית בעזה. הצטרפו ליוזמות קיימות והשמיעו את קולו החשוב, המקצועי והאתי של איש ברה"ן או הרווחה.
מוזמנות ומוזמנים גם לצפות בשיחה מצולמת הנוגעת למסמך זה בפוסט הזה.
מוזמנים ליצור איתנו קשר כאן.
